ישעיהו ליבוביץ
מתוך אתר לקסיקון התרבות העברית: פרופ' ישעיהו ליבוביץ ( 1902 - 1994) היה מדען ואיש רוח, אחד מהוגי הדעות היהודים החשובים במאה ה-20 ומבקר פוליטי וחברתי נוקב ובוטה. במשך עשרות שנים עסק ליבוביץ במחקר ובהוראה באוניברסיטה העברית בירושלים בתחומי המדע והרוח - כימיה ונוירופיזיולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה של המדעים ועוד. השקפתו על היהדות התבססה על ההפרדה בין דת למוסר: המוסר היה לתפיסתו ערך אנושי, ואילו הדת - עבודת ה', אורח חיים של תורה ומצוות. דבריו של ליבוביץ התפרסמו בכתבי עת וכן בספרי מאמרים ושיחות. הגותו והשקפת עולמו של ליבוביץ רצופים פרדוקסים, וכך גם מעמדו הציבורי: הוא היה דמות נערצת בחוגי השמאל החילוני, שכלפיהם חש "ניכור וזרות", אך נדחה על ידי חוגי היהדות הציונית, שהיו אמורים להיות "בשר מבשרו הרוחני".
רוצים לדעת עוד על דמותו של ליבוביץ?
אפשר לראות את הסרטו הבא.
אני ממליץ בחום לראות עוד סרטונים איתו ברשת (בעיקר מהתוכנית פופוליטיקה)
אמונה בה' מול אמונה בעזרת ה (עמוד 182)
מתוך: ישעיהו ליבוביץ, "פרשת לך לך", בתוך: הערות לפרשות השבוע, ירושלים
וכאן לא אוכל להימנע מלספר על איש בעל רמה אינטלקטואלית ומוסרית גבוהה בקרבנו, שהוא גם מעורה בעולמה של היהדות, והוא אמר שלאחר אושוויץ אבדה לו האמונה באלהים. תגובתי על כך היא: מעולם לא האמנת בה' אלא בעזרת ה', ואמונה זו איכזבה – ה' לא עזר.
אולם המאמין בה' אינו קושר אמונה זו בעזרת ה' ואינו מצפה לעזרת ה' דווקא. הוא מאמין בה' מבחינת אלהותו, לא מבחינת הפונקציות [התפקידים] שהוא מייחס לו לגבי האדם.
[...] ואכן, יש שני סוגים של יראת אלהים – יש יראת אלהים המכוונת למה שהאדם מצפה או חושש למה שיעשה אלהים לגביו, ויש יראת אלהים שאינה אלא יראת הרוממות: האדם ירא את אלהים מפני אלהותו ולא מבחינת פונקציה [תפקיד] שהוא מייחס לו לגבי האדם.
ליבוביץ סיפר על שיחה עם אדם מסוים. לפי הנאמר ליבוביץ אפילו העריך מאוד את רמתו האינטקלטואלית של אותו אדם.
אותו אדם קישר בין האמונה באלוהים ובין השואה. אותו ברנש אמר לליבוביץ טען כי אין סיבה להאמין באלוהים לאחר אושוויץ.
תשובת ליבוביץ:
האמונה באלוהים היא איננה אמונה פונקציונלית. למה הכוונה? בני האדם מייחסים לאלוהים תפקידים בעולם. הוא חושבים בטעות כי האל צריך לדאוג להם בחייהם. הם מצפים מהאל שישמור עליהם מפני רעות שונות ושהוא יעשה מעשים כאלו ואחרים כתוצאה מכך שהם מאמינים בו.
לפי ליבוביץ זהו שקר.
על האדם יש להאמין באל מתוך "יראה" ולא מתוך הציפייה ממנו.
בני האדם חושבים כי האמונה באל תעזור להם. אבל לפי ליבוביץ, האמונה עצמה היא המטרה. אין לצפות כי האמונה תציל את האדם ויהיה לה תפקיד כזה או אחר בתוך החיים שלהם.
אם אדם בוחר להאמין באל, עליו לקבל אותו כמו שהוא. ללא ציפייה ולא לקחת מההיסטוריה שום דוגמה להתערבות או אי התערבות של האל בחיים עצמם.
ליבוביץ כופר במחשבה כי האל ממלא איזהשהו תפקיד בעולם. הוא חשב שזו כפירה להאמין שהאל פועל בעולם. האל מנותק מהעולם הזה בכל צורה. אפשר לומר כי ליבוביץ הושפע מאוד מתפיסת הרמב"ם על ניתוקו שאל האל מהעולם מציאות בני האדם (תפיסה טראנסנצדנטית).
הניתוק קיים בצורה מכוונת. ליבוביץ התנגד לתפיסה רוחנית של היהדות כפי שהתבטאה בהמון ציבורים בישראל (בעיקר חסידות וציונות דתית). מתוך כך, היה חשוב לו לשמור על תפיסה שמשמרת את האמונה, אלא ממקום גבוה יותר. תפיסה שלא מבקשת הוכחות שלקיומו של האל.
מטרת קיום המצוות היא קיום המצוות ולא מטרה אחרת (עמוד 184)
ישעיהו ליבוביץ, "מצוות מעשיות", בתוך: יהדות עם יהודי ומדינת ישראל
מצוות מעשיות כאורח־חיים, כצורה קבועה [...] של קיום האדם, מונעות את הפיכת הדת לאמצעי להשגת מטרה; לרובן של מצוות אלו אין מובן אם לא נתפוס אותן כביטוי של עבודת־ה'; רובן של מצוות אלו אינן יעילות ואינן מועילות לאדם משום בחינה הנובעת מצרכיו־הוא. האדם לא יקבל על עצמו אורח־חיים זה אלא אם יראה את עבודת־ה' כתכלית עצמה, ולא כאמצעי להשגת כל תכלית אחרת[...]
אם מצוות מעשיות הן עבודת ה' ולא שירות לאדם, אין הן צריכות להיות מכוונוֹת או מוכוונוֹת לצרכי האדם. כל הנמקה של המצוות בצרכים אנושיים וכל ביסוסן על צרכים אנושיים – מכל בחינה של מושג הצורך: הכרתית, מוסרית, סוציאלית, לאומית – מרוקנים את המצוות מכל משמעות דתית. כי אם המצוות הן ביטוי להכרה פילוסופית, או אם יש להן תוכן מוסרי, או אם הן תיקון החברה, או אם הן משמרות את האומה הישראלית – הרי המקיים אותן אינו עובד את ה' אלא עובד את עצמו, או את החברה, או את עמו, ועושה שירות טוב לעצמו. על כל פנים, אין הוא עובד את ה', אלא משתמש בתורת ה' להנאתו וכאמצעי לסיפוק צרכיו.
לפיכך [...] הטעם של המצוה הוא עבודת ה'; עבודת ה' – ולא סיפוק צורך או אינטרס אנושי. אילו, למשל, היתה משמעותה של השבת סוציאלית או לאומית – היתה מיותרת לגמרי: למנוחת העובד דואג מזכיר האגודה המקצועית – ולא ירדה שכינה על הר־סיני למלא פונקציה זו; לבטחונה של האומה הישראלית ידאגו מדינת ישראל וצה"ל – ולא ירדה שכינה על הר־סיני למלא פונקציה של עסקן מדיני או קצין־בטחון. אם אין לשבת משמעות של קדושה – וקדושה הוא מושג שאין לו שום מובן הומאניטארי [של סיוע לאדם] או אנתרופוצנטרי [ממוקד באדם] – אין לה שום משמעות.
כיוצא בו ענין המשמעות המוסרית שאותה מייחסים החילוניים לתורה ולמצוותיה.[...]
התורה אינה מכירה צווי מוסר שמקורם בהכרת המציאות הטבעית או בהכרת חובת האדם לאדם אין היא מכירה אלא מצוות. [...] ההלכה [...] אינה סובלת את הקטיגוריה מוסר – ואין צריך לומר שאינה סובלת ביסוס תועלתי, לא מבחינת טובת הפרט ולא מבחינת טובת האומה או החברה וכדו'.
במקום נוסף, ליבוביץ מדבר על הסיבה לקיום המצוות.
התפיסה הרווחת מדברת על כך שאדם מקיים מצוות ובעקבות כך, הוא מקבל תמורה מסוימת מן האל. כפי שכבר למדנו, ליבוביץ מנתק בין מעשי האדם והדאגה האלוהית.
מצוות מעשיות לפי ליבוביץ הן עבודת ה' הן תכלית שלעצמה. לא אמצעי להשגת תכלית אחרת. לדוגמה, אדם שמקיים מצוות לא צריך לצפות שיזכה בלוטו.
ליבוביץ התנגד בתקיפות לתת איזה מטרה כלשהיא לקיום מצוות. אין להן סיבה מוסרית, הכרתית, סוציאלית או לאומית. הן רק מצוות שאדם בוחר לקיים או לא לקיים אותן.
ליבוביץ לוקח את מצוות שמירת שבת. בעבר, היו הוגים שונים שניסו לתת לשבת כל מיני סיבות לקיומה.
יש שיאמרו כי השבת נועדה לשמור על האנשים החלשים, כאלו שאין להם סתם יום חופש (טיעון מוסרי)
יש שיאמרו, כי יותר מאשר שמרו היהודים על השבת, השבת שמרה על היהודים מאוחדים (אחד העם, בטיעון לאומי)
ליבוביץ כופר בטענות כאלו. הוא חושב שצרכים חברתיים או לאומיים דואגים אנשים שזה מקצועם.
הטיעון של ליבוביץ מתפתח בכך שהוא בעצם מנתק את הקדושה מהחיים במציאות. שוב פעם הוא הציג תפיסה טראנסנדנטית (האל מנותק מהעולם ולכן אין בעולם באמת קדושה. ההחמרה של ליבוביץ נועדה להראות שני עקרונות חשובים בתוך משנתו.
1. האמונה היא עניין אישי של האדם. כפי שראינו גם במקור הקודם, אם אדם ירא ה', הוא בוחר לעשות כך במנותק מכל אירוע. אם אדם בוחר לקיים מצוות, הוא לא יכול לחבר זאת למעשה שקרה לו במידה והיה הצלחה או כשלון. המצוות הן העיקר. אין להן מטרה. אדם פשוט בוחר לקיים מצוות למען קיום המצוות.
2. ליבוביץ התנגד לתפיסה "מוסרית" של יהדות. מבחינתו על האדם הפשוט יש את הבחירה לקיים את המצוות או לא. המצוות לא הופכות את האדם למוסרי יותר או לדתי יותר. ליבוביץ, על כל ההתערבות הפוליטית שקשורה לשמו, מעולם לא אמר על עצמו שהוא מוסרי. הוא רק הודיע כי הוא מקיים מצוות.
פעם נוספת אנו נחשפים לתפיסתו הקשה של ליבוביץ. הוא התנגד לכל אותן קולות שטענו כי אדם "מרוויח" מקיום מסורת. בשביל להבין מדוע הדעה שלו כל כך "מעצבנת" יש להבין את האוירה שהייתה בתקופת פעילותו. אנשים רבים (חילונים ודתיים) העניקו למסורת היהודית משמעות מוסרית או סוציאליסטית. העניקו למי שמקיים מצוות סגולות כאלו ואחרות. כל אותן פתרונות נראו לליבוביץ ככפירה. זלזול בדת היהודית. הניקיון של המסורת היהודית מכל אותן משמעויות נלוות נועדו להרים את המצוות לגולת הכותרת של הדת היהודית.
אמונה באלוהים איננה משתנה בעקבות השואה (עמוד 187)
ישעיהו ליבוביץ, "המשבר כמהותה של היהדות", בתוך: אמונה, היסטוריה וערכים, ירושלים.
...האדם צריך לקבל על עצמו לעבוד את השם ללא תלות במה שמתרחש בהיסטוריה. אמונה הכרוכה בהיסטוריה הריהי "אהבה התלויה בדבר".
[...] בשבילי כאדם יש חשיבות לכך אם אני מצליח בחיי או נכשל בחיי, ובשבילי כיהודי יש חשיבות לכך אם עם ישראל עולה מעלה מעלה או יורד מטה מטה. אבל כל זה אינו משנה מאומה מבחינת מעמדו של אדם – אף של האדם היהודי – לפני אלהים. כשם שהשם איננו מתגלה בטבע, כך איננו מתגלה בהיסטוריה. אילו נתגלה בהיסטוריה, מה היתה הרבותא [הגדולה, החידוש] באמונה בשם? האמונה היא המשבר בתודעתו של האדם, שאיננו מגלה את השם בהיסטוריה, והוא מקבל על עצמו לעבוד את השם אעפ"י שהשם יתברך איננו מתגלה בהיסטוריה, [...] המאמין בשם יתברך חייב לשחרר את עצמו מכל תלות של תודעתו הדתית באירועי ההיסטוריה. השם יתברך איננו פונקציונר [פקיד ממונה על תפקיד מסויים] של החברה האנושית, הוא איננו שוטר התנועה של ההיסטוריה, ולכן לגבי התודעה הדתית אין הבדל בין הצלחות ובין כשלונות בהיסטוריה. כל מאורע היסטורי סתם הוא אינדיפרנטי [אדיש, חסר משמעות] מבחינה דתית [...] אינני יכול לייחס משמעות דתית לשואה של דורנו, המציגה מה קורה לחסרי ישע כשהם נמצאים בידי רשעי עולם; זהו חלק מאותו מנהג של ההיסטוריה. אין משמעות דתית למלחמת העצמאות שלנו שהיא מלחמה של העם היהודי הנאבק על עצמאותו. מאבק זה הוא כשר, ואף נעלה, אבל אין לו משמעות דתית. בני עמים שונים, בני תרבויות שונות, בני חברות שונות, בני אמונות שונות לחמו ולוחמים למען עצמאותם הלאומית והמדינית; ואנחנו בני ישראל בני אדם נורמליים אנחנו, וגם לנו נמאס אחרי 2000 שנה לחיות בשיעבוד הגויים. אבל אין למאבק זה משמעות דתית, משום שאין בו משום עבודת השם.
במאמר האחרון, ליבוביץ מחבר בין שתי הקביעות הקודמות שלו. אם כבר הבנו כי ליבוביץ מנתק בין האמונה וקיום המצוות ובין השכר שהאדם יקבל בעולמנו. המרחק בין האל ובין העולם גורם לכך שלכאורה כל מעשיו בעולם נדמים לנו ללא סיבה.
מכאן אנו מגיעים למאמרו האחרון בנוגע להיסטוריה.
ליבוביץ מתחיל בקבעיה חד משמעית על כל שאדם צריך להבין שאין תלות בין ההיסטוריה ובין אמונה.
הצלחה או כשלון של אדם אינה אמורה להעיד על על האמונה של אדם מסוים. היא לא סיבה להאמין או לא להאמין לכל אדם. אם עם ישראל כולו מצליח או מפסיד במלחמה, אין זה מעיד שום דבר על מצב רוחו של האל.
האל אינו מתגלה בטבע על כל התופעות שלו אם היה אסון או גם במקרה שהכנרת פתאום מתמלאת במלואה. מאותה סיבה, אין האל מתגלה במהלך ההיסטוריה אם הייתה טרגדיה כמו השואה או היה אירוע שנחשב חיובי כמו מלחמת 1967.
האדם המאמין, צריך להאמין ללא קשר לאותם מאורעות. אירוע היסטורי הוא עניין חסר משמעות לרגש דתי.
כך הביקרות של ליבוביץ לאנשים הלוקחים מושגים שונים מתוך ההיסטוריה ובמיוחד השואה. לפי דעתו, השואה היא דוגמה למעשה זוועתי שבני האדם גרמו האחד לשני אך היא לא מעידה על מצב רוחו של האל.
ליבובית טוען כי אנשים לאורך כל ההיסטוריה נאבקו, נלחמו, ניצחו במלחמות, הפסידו, התאכזרו וסבלו מאכזריות הרבה לפני השואה וכנראה שגם זה ימשיך אחרי השואה. כל אותם אירועים לא זכו לחשיבות כזאת או אחרת. מתוך כך גם השואה לא יכולה להיות דוגמה מסומית לאירוע כזה.
עם ישראל, הוא עם נורמלי, במובן זה שהוא ככל העמים. אין בו משהו מיוחד ולכן אנו לא יכולים להעיד כי מקרה המסוים הקורה לעם, מעיד משהו על האלוהות עצמה.
אז מה ליבוביץ רוצה לומר לנו?
- פעם נוספת על האלוהות הטראנסנצדנטית, הפרדה מוחלטת בין האלוהות לעולם.
- אדם המעניק משמעותת לשואה או לאירוע היסטורי מסוים הוא כופר. משום שהוא חושב שהוא מדבר בזכות אלוהים או יודע על איזה מימד אלוהי מסוים ללא שיש לו כל הוכחות לכך.
הביקורת של ליבוביץ היא בעיקר לאנשי הציונות הדתית במקרה זה ופחות לעולם החילוני שהפסיק להאמין "בעקבות השואה". הרבה מכתיבתו של ליבוביץ נעשתה כתגובה למשנת ישיבת "מרכז הרב" בירושלים. אנשי הציונות הדתית ראו סימן משיחי בניצחון של מדינת ישראל במלחמת 1967 שם מדינת ישראל הגדילה את שטחה פי 3.5. הם חשבו שיש בכך סימן מעיד לגאולה המשיחית המתקרבת.
לעומת זאת, ליבוביץ טען כי זו אשלייה. קל לומר משהו חיובי על המצב המשיחי כאשר יש אירוע חיובי, אך מה יעיד אירוע שלילי?
מכאן המרחק הגדול ששם ליבוביץ בין ההיסטוריה האנושית ובין האלוהות.
אז מה למדנו מליבוביץ בנוגע לסבל?
ליבוביץ לא שלל את הסבל האנושי. הוא עצמו חי בזמנים לא פשוטים ובחייו היו לו כמה טרגדיות אישיות שהיו יכולות לגרום לו לשינויים אמוניים שונים. למרות זאת, ליבוביץ שם את כל האחריות רק על החבירה האישית של האדם. בני האדם גורמים סבל לעצמם (יש לו תפיסה דומה מאוד לרמב"ם בחלק זה). האלוהות אינה אחראית לסבל המסוים הזה. האלוהות לא מזיזה את ההיסטוריה ולכן לא אחראית לסבל האנושי.