תורת הטוב והרע בחסידּות
הבעל שם טוב ותורת החסידות: מאכזבה משיחית גדולה ללידתה של תורה רוחנית חדשה
הרעיונות המיסטיים מרחיקי הלכת שבקבלת הזוהר והאר"י הופצו והשפיעו עד מאד בקרב הקהילות היהודיות. השפעתן
הייתה ניכרת כל־כך, עד אשר אדם אחד בעל כריזמה יוצאת דופן, בשם שבתאי צבי (נולד בשנת 1626 באיזמיר, טורקיה
–מת בשנת 1676 ביראט, אלבניה), שהיה בקיא ביותר בעולם הקבלה, שכנע קהל מאמינים גדול שהוא הוא המשיח.
יהודים רבים בכל העולם האמינו כי בזכות שבתאי צבי יבוא התיקון הגדול לעם ישראל ולעולם כולו בשחרור ניצוצות
האור משבי הקליפות בדיוק כפי שחזה האר"י.
רבבות יהודים הלכו שבי אחר דמותו ודבריו הנועזים והמיוחדים והחלו להכין את עצמם בפועל להחשת יום הגאולה הקרוב.
בשנת 1666 נכלא שבתאי צבי על ידי השלטונות התורכים, וניתנה לו האפשרות לבחור בין גזר דין מוות לבין
התאסלמות. שבתאי צבי בחר באפשרות השנייה. בחירה זו הכתה את כל קהל מאמיניו הרבים בתדהמה, אכזבה ובלבול.
כגודל התקווה הגדולה שעוררה דמותו של שבתאי צבי בקרב הקהילות היהודיות לשינוי של ממש במצבן ולשחרור כולל מן הסבל והתסכול המלווה את חייהם הפיזיים והנפשיים, כך גם היה גודל האכזבה מכישלונו ובגידתו של משיח השקר. אכזבה זו לוותה גם בהכרה בסכנה הטמונה בקבלה, המתלווה ליכולתם של דימוייה המיסטיים החזקים להלהיב את ההמונים בקסמיהם ולהוביל אותם לעיתים בדרכי תעתועים בלא יכולת של בקרה, ריסון וביקורת.
ואולם, האמונה בישראל באמיתותיו של עולם הקבלה לא נחלשה, ובמובן מסוים אף נתחזקה. אמונה זו לבשה צורה
חדשה ומפותחת בתורתו של ר' ישראל בן אליעזר ממז'יבוז' אוקראינה המכונה הבעל שם־טוב. (בקיצור – הבעש"ט)
הבעל שם טוב למד קבלה עיונית ואף עסק בקבלה מעשית (ראו בפרק הקודם). יש הטוענים כי ריפא אנשים באמצעות
שמותיו הקדושים של האל. בשלב מסוים בחייו, פנה והתבודד בהרים, ובאמצעותן של חוויות מיסטיות עזות שחווה,
פיתח את תורתו הרוחנית המיוחדת. לאחר מכן החל להפיץ את תורתו ברחבי פולין־ליטא וקיבץ סביבו חבורות חבורות
של חסידים. תורה זו, שכונתה "החסידות", התפשטה והפיחה חיים דתיים חדשים ביהדות מזרח אירופה.
מהי החסידות?
החסידות היא תנועה דתית עממית אשר התהוותה במהלך המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה והובילה להתפתחותו של דפוס חדש של חיי קהילה ומנהיגות יהודיים. המאפיינים הבולטים של החסידות הינם התלהבות פולחנית "דביקות" או "שמחה", לכידות חברתית "החבורה" או "החצר" מנהיגות כריזמטית ובעיקר שימוש בתואר "הצדיק".
תנועת החסידות צמחה על רקע חלוקתה של ממשלת פולין־ליטא בסוף המאה השמונה עשרה. מסגרת ההנהגה היהודית התערערה וסמכותה הוטלה בספק עקב התסיסה לה גרמו התנועות המשיחיות והקבליות של שבתאי צבי ויעקב פרנק. הקבלה ומסורות עממיות של התלהבות דתית המונית היוו את היסודות לתפיסת עולם דתית וחברתית חדשה. חוגים מיסטיים בפולין־ליטא
במאה ה 18 הצטרפו ויצרו קבוצות חסידיות, חבורות בעלות דפוס חיים ייחודי ולרוב סגפני. חוגים אלו התייחדו בהתנהגות מיוחדת בזמן התפילה, בהקפדה יתרה על המצוות וכן בכללים מיוחדים להתנהגות יומיומית. תפילותיהם סודרו על פי
נוסח ספרד בהשפעתו של האר"י. מוסדות הקהילה לא ראו בחיוב קבוצות אלו בשל סטייתן ממנהגים דתיים מקובלים ובשל החשש מבדלנות בתוך החברה היהודית.
מייסד תנועת החסידות היה ישראל בן אליעזר בעל שם טוב (הבעש"ט). הבעש"ט היה מרפא עממי שפעל בעזרת נוסחות מאגיות, קמיעות ולחשים, ומשך לחצרו שבאוקראינה של היום אנשים שבאו להירפא ולקבל הדרכה רוחנית. מאוחר יותר יצא והפיץ את תורתו ברחבי פולין־ליטא ומשך אליו מאמינים רבים.
במותו הותיר אחריו קבוצות רבות של חסידים מסורים, הן בקרב פשוטי עם והן בקרב למדנים בעלי השפעה. מעט לאחר מותו של הבעש"ט עברה ההנהגה לידיו של ר' דב בער, הידוע בתור המגיד ממזריטש. על אף מחלוקות רבות, החסידות המשיכה לגדול ולהתפשט תחת הנהגתו. התפשטותה הרבה של תנועת החסידות ברחבי מזרח אירופה בדורו ובדור שלאחריו, בסופה של המאה ה -18 , הביאה לפיצולה של ההנהגה החסידית. כך נוצרו חצרות חסידים הנבדלות זו מזו על פי נאמנותם לשושלת צדיקים אחרת ולמנהגים ותורות שונות זו מזו.
אחד המנהיגים הלא־ קונבנציונליים ביותר שעלו בדורה השלישי של תנועת החסידות היה רבי נחמן מברסלב.
תנועת החסידות הפכה להיות דרך החיים של חלק ניכר מיהדות מזרח אירופה. עליית עוצמתה של תנועת החסידות הביאה עמה גם לעליית עוצמתה של ההתנגדות אליה. מוביל המאבק כנגד החסידות היה ר' אליהו בן שלמה זלמן, המכונה הגאון מווילנה. לדעתו דרכיה הנלהבות של החסידות אינן אלא הזיות, שקרים מסוכנים ופולחן אלילי. לטענתו, החסידות פוגעת בלמדנות ההלכתית המדוקדקת ובדיוקה של אמונת ישראל העתיקה, הנבדלת מן האמונות האחרות. כחלק מן ההתנגדות, הוכרזו במקומות שונים חרמות כנגד החסידים וכתביהם נשרפו באש.
למרות המאבק החריף המשיכה תנועת החסידות להתרחב ולהתמסד לאורכה של המאה ה -18 .
שואת היהודים במלחמת העולם ה 2- החריבה את המרכזים החסידיים במזרח אירופה. אך רבות מן החצרות החסידיות התעשתו וביססו מחדש את הנהגתם בארצות הברית ובארץ ישראל. במקומות אלו דרים ופועלים גם כיום מרביתם של ממשיכיה של תנועת החסידות ההיסטורית בת 250 השנים.
עקרונות עיקריים בתוך התורה החסידית:
א. הנוכחות האלוהית נמצאת בתוך בהוויה
- כלל המציאות על השלילי והחיובי הם חלק מהאלוהות
- שלילת הסיגוף, שמחה כחלק מההוויה. על האדם לשמור תמיד על השמחה שהיא יוצרת חיים. יש איסור על חיים נזיריים.
ב. עבודה בגשמיות:
- את האל אפשר לעבוד במגוון דרכים ולא רק דרך ההלכה המחמירה.
- קידוש חיי החוך לצד חיי הקודש. יש חשיבות לחיים הפשוטים של האנשים.
ג. שינוי במושג הדבקות:
- החסידות שמה דגש על החוויה האנושית האישית. אין התמקדות בחיי העם היהודי ותפקידו. כל אדם מתמקד בחייו.
ד. הפנמת חיי הדת.
- המאבק בין הטוב והרע נשאר בתוך ראשו של האדם. האדם נלחם כנגד כוחות פנימיים המערערים את הבטחון שלו באמונה.
עוד על התורה החסידית בסרטון המצורף:
