מהי הקבלה:

תורת הקבלה היא תורת הסוד היהודית.  לכאורה היא מתוארכת לתקופת המשנה אבל בפועל היא כנראה מאוחרת יותר. מקובלים (חכמים המתעסקים בקבלה) החלו לצוץ מהמאה ה-12 ומופיעים עד לימינו.

המשיכה לידיעת הסודות אודות האלוהות, העסיקה את האדם משחר תולדות התרבות האנושית.

הסודות האלוהיים המסתוריים התקשרו להתנהגותו הבלתי צפויה של הטבע ולגורלו של האדם. הם נתפסו כצופן המיוחד באמצעותו ניתן לנסות לתמרן בתוך העולם חסר הוודאות שבתוכו חי האדם.

נהוג לחלק את ההתעסקות האנושית, הרוחנית או הדתית, עם סודות האלוהות לשני תחומים

עיקריים: המיסטיקה והמאגיה. נגדיר אותם להלן:

מיסטיקה-

מצב מיסטי מוגדר כמצב בו אדם חווה חוויה של התוודעות אל כוחות רוחניים על טבעיים. בחוויה כזו נודעים או מורגשים לו, בדרך כלל, דברים שלא יכולים היו להיות נודעים או מורגשים לו בחוויית חיים חושית רגילה. לפי עדותם של מיסטיקאים, מתרבויות רבות ושונות, חוויה כזו מתרחשת באמצעות חוש אינטואיטיבי רוחני מיוחד שישנו באדם ועל ידי מחשבות, מילים או פעולות מיוחדות שנועדו לעורר התוודעות האנושית עם ישים רוחניים. לעיתים מדווחים אנשים שחוו חוויה כזו גם מבלי לרצות בכך מראש, כגון במצבי חלום, טשטוש, אקסטזה, דמדומים או מוות קליני.

וויליאם ג'יימס (1842-1910), פילוסוף ופיסכולוג אמריקאי,   אסף בספרו "החוויה הדתית לסוגיה", מצא  ארבעה מאפיינים למיסטיקה:

1. "שאין להביעה במילים" – אדם שחווה חוויה מיסטית מרגיש שהמילים באמצעותם הוא מנסה לתאר לאדם אחר את החוויה שחווה אינן מצליחות להעביר באמת ובתמים את איכותה המיוחדת של החוויה, את משמעותה ואת עוצמתה. לכן נוטים מיסטיקאים לעיתים להשתמש בדימויים שסותרים את עצמם כמו: "אפילה מאירה", "דממה רועמת", "הרגע הנצחי". הסתירה בביטוי יוצרת עומק מחשבה שמעצים את החוויה הדתית.   

2.  "איכות נֹואטית" [קבלת יֶּדע] – בחוויה מיסטית אדם מרגיש שהוא מקבל בדרך כלל מסר עמוק או ידע כלשהו מאותה ישות רוחנית שפגש. המסר או הידע המסוימים שנקלטו בחוויה מיסטית, עשויים לקבל אחר־כך חשיבות מיוחדת בגלל האופי המיוחד והעל־טבעי שבו התוודע אליהם האדם. הידע המיסטי הזה יכול להביא אחר־כך לשינוי במחשבותיו או במעשיו של אותו אדם.

3. "ארעיּות" – החוויה המיסטית אינה נמשכת זמן רב, אלא מופיעה לזמן מה בתודעתו של האדם ונעלמת. יש מדמים זאת לברק או סופה המופיעים לרגע בעוצמה רבה ואחר־כך נעלמים, יש מדמים זאת לכניסה לעולם מסתורי, שמסוכן לשהות בו זמן ממושך בלי להינזק או להיבלע בתוכו, וישנם גם דימויים רבים אחרים.

4. "פאסיביּות" – גם אם המיסטיקאי מבצע לעיתים פעולות מסוימות כדי לעורר את המפגש עם הישות הרוחנית, הרי שהוא מדווח על כך שכוח נעלה וחזק ממנו השתלט על רצונו שלו והחזיק בו (מבחוץ או מבפנים). מצבים אלה קרויים לפעמים מצבי "אקסטזה", "טראנס" או "תקשּור". החוויה המיסטית נתפסת כחוויה שקרתה לאדם על ידי כוח אחר כלשהו ולא כדבר שהאדם עשה או יצר בזכות עצמו.

 

מאגיה:  

אם המיסטיקה הוא מצב של חוויה והתוודעות, הרי שהמאגיה הינה פעולה של שימוש בכוחות על־טבעיים (אליהם התוודע המיסטיקאי) על מנת להביא לשינוי כלשהו במציאות, כלומר בעולם או באדם.

איש המאגיה מבצע פעולות כלשהן (באמצעות צפנים, טקסים, קמיעות וכו') המשפיעות על הכוחות הרוחניים הנסתרים ומפעילות אותם, בהתאם למטרותיו. מטרות אלו יכולות להיות שונות זו מזו, חיוביות או שליליות, כגון: רפואה, הטלת קללה או כישוף, ברכה למציאת פרנסה או זיווג, בקשת ניצחון במלחמה ועוד.

איש המאגיה יכול להיות גם אותו המיסטיקאי שחווה את החוויה המיסטית במפגש עם היש הרוחני, אך יכול להיות גם אדם אחר, שיש ברשותו רק את הידע המאגי המעשי, כיצד להשפיע על המציאות באמצעות הפעלת כוחות רוחניים, והוא כשלעצמו לא חווה כל חוויית התוודעות מיסטית מטלטלת עם אותם הישים הרוחניים בהם הוא משתמש למטרותיו.

 

תורת הספירות:

במסורת היהודית, המיסטיקה והמאגיה השתלבו יחדיו בצורה אחידה בתוך "תורת הספירות". לפי מסורת "תורת הספירות", מחולקת האלוהות לעשרה היבטים שונים, המרכיבים את העולמות העליונים. היבטים אלה מכונים "ספִירות", וכל אחד מהם מסמל ומייצג פן אחר במערכת הכוחות האלוהיים, המכונה "אילן הספירות". באילן הספירות האלוהיות ישנן ספירות "גבוהות" יותר  הנקראות  "כתר", "חכמה", "בינה", המייצגות איכויות נעלמות ונעלות יותר. וישנן ספירות "נמוכות" יותר הנקראות "יסוד" ו"מלכות" המייצגות איכויות אלוהיות הקרובות יותר אל עולמו של האדם. העיקרון החשוב הפועל על מערכת עשר הספירות הללו הוא האצילוּת. האצילוּת היא האופן שבו מעניקות  הספירות העליונות כוחות אלוהיים לספירות הנמוכות מהן. כך עוברים "נאצלים" או

"שופעים" בעולמות העליונים כוחות רוחניים מן המימד המסתורי והנעלה ביותר, אל המימד

הקרוב יותר אל עולמו הרגשי של האדם.

המיסטיקאי הקבלי חווה באופן מיסטי את תהליך האצלתם של הכוחות הרוחניים בעולמות העליונים. כך הוא מתוודע אליהם, מנסה להשפיע על פעולתם התקינה, החיובית והקדושה, ולמנוע שיווצרו בתוכם מצבים שליליים, בלתי תקינים וטמאים.  

פעמים רבות אנו שומעים את הביטוי "מקובל". הכוונה היא לאדם המתעסק בקבלה ומכאן השם הפופולארי (ראיתם מה עשיתי!!).  

 

​

 

הארבעה שנכנסו לפרדס: (עמוד 141)

בשביל להתחיל להבין את העולם המיסטי של הקבלה, נכיר את הפרדס. מהו "פרדס"?

בסיפור שלפנינו, מייצג ה"פרדס"  עולם של ידע מסתורי ונעלם אותו מבקשים החכמים לחקור ולגלות. האם העולם המסתורי הזה, המרמז לגן־עדן, נמצא בשמים או בלב

האדם?

בקבלה נוספה למילה פרדס משמעות נוספת. המילה החלה לייצג, באמצעות ראשי תיבות (פרד"ס), את הרבדים השונים של התורה, לפי מידת עומקם: פשט, רמז, דרש ו- סוד.

הרובד העמוק ביותר, ה"סוד", ייצג  את רובד הידע המיסטי החבוי בין אותיות הכתוב בתורה.

ארבעה נכנסו לפרדס: בן־עזאי ובן־זומא, אחֵר [כינויו של החכם אלישע בן אבויה] ורבי עקיבא. 

[...] בן־עזאי הציץ ומת.

בן זומא הציץ ונפגע. [השתגע]

אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות. [כפר באמונתו]

רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום.      

 

תוספתא, מסכת חגיגה פרק ב משנה ב

במסורת הקבלית נתפסה הכניסה לפרדס לכניסה לרובד המיסטי שבתורה.

בקטע המסוים, אנחנו יכולים לראות שיש מדרג ברמה ההבנה של כל אחד מהחכמים ברגע שהוא נחשף אל ה"אמת".

בן עזאי – מת, בן זומא – נפגע, אנחנו יכולים להבין מכך שהוא השתגע, אלישע בן אבויה – יצא לתרבות זרה.  רק רבי עקיבא נחשף אל האמת מאחורי התורה והצליח לשוב באותו מצב כפי שנכנס לפרדס.

הסיפור הזה נועד ללמד אותנו על המורכבות של הבנת ה"אמת" או ה"סוד" הנמצאים בתוך המסורת היהודית. לא כל אחד יכול להיחשף לדברים. חשוב לציין שמדובר על החכמים הגדוליים ביותר בתקופתם שמתמודדים על הדברים. לכן רוצים להדגיש עד כמה אדם צריך להיות גדול לפחות כמו רבי עקיבא בשביל לדעת את תורת הסוד.

הסיפור הזה עושה חסד להסתרה, מאוחר יותר, בספר הזוהר נחשף לאמת מאוחרי מה שקרה לכל אחד מהאנשים: 

​

מפגש קטלני עם הסיטַרא אחַרא: (עמוד 144)

בפירוש ספר הזוהר לאותו מעשה הכניסה לפרדס, על דרך הרמז והסוד, אנו מקבלים גישה נוספת לאירוע שקרה.  הזוהר מחלק את ארבעת החכמים לארבעת היסודות: אש, עפר, רוח ומים, ומפרש את טיב הפגיעה שעבר כל אחד מהם בפרדס באמצעות אותו היסוד המאפיין אותו.

בתוך כך, מופיעה בפרדס דמותו הקטלנית של הסיטְרַא אחְרַא, הלא הוא השטן (הצד האחר). הוא מייצג

כוחות רוחניים רבי עוצמה שאינם כוחות של קדושה.

ביחס לספירות האלוהיות, שהן ספירות של קדושה רוחנית טהורה וזכה, מהווה הסיטרא אחרא כוח מנוגד ומתחרה, כוח של טומאה, אפלה, לכלוך, קליפה, כישוף ורוע. כוח זה נצמד לעיתים אל כוחות הקדושה, כך שעל המקובל, הפונה אל הספירות האלוהות בחווייתו המיסטית, להתמודד גם עם כוחותיו המכשילים של הסיטרא אחרא, הנצמדים אל כוחות הקדושה ומנסים להדיחו אל הרוע.

 

"ארבעה נכנסו לפרדס, וכולם נבררו [נכנסו באופן שונה] למקום הזה, לאלו [לפי] ארבעה יסודות, וכל אחד ואחד נקשר במקומו, זה בצד האש, וזה בצד המים, זה בצד הרוח, וזה בצד העפר. וכולם נטבעו [כל אחד] ביסוד שלו, כמו שנכנסו, חוץ מהשלם ההוא והחסיד הזה [ר' עקיבא] שבא מצד ימין, מחסד, [...] ועלה למעלה. וכשהגיע למקום הזה שנקרא 'היכל אהבה' נתדבק בו ברצון הלב. [...] אז השתלם בסוד האמונה, ועלה והשלים אהבה הקטנה באהבה הגדולה כראוי. ועל כן מת באהבה, ויצאה נשמתו במקרא [בפסוק] הזה 'ואהבת',  אשרי חלקו.

כל אלו האחרים ירדו למטה כל אחד ואחד, ונענשו באותו יסוד שירד למטה:

אלישע ירד למטה בצד שמאל שהוא האֵש, ... וירד בו ולא עלה, ופגש בסיטְרַא אחְרַא ["הצד האחֵר"-השטן] ההוא הנקרא "אֵל אחֵר", ונמנע ממנו תשובה ונגרש [גורש] משום שנדבק בו [ב"אל האחֵר"] ועל כן נקרא "אחֵר.[...]

 בן עזאי ירד ביסוד "העפר", [...] ובטרם שהגיע לשרפת אש שבעפר... המגיע לסיטרא אחרא, נטבע בעפר ההוא ומת.[...]  

בן זומא ירד ליסוד הרוח, ... ופגש ב"רוח אחֵר" המגיע לצד הטומאה שנקרא "פגע רע", ומשום זה פגע בו ולא נתיישב בו [ולא נתיישבה עוד דעתו עליו -  השתגע]

וכולם לא ניצלו מעונש. ועל זה אמר שלמה "יֶש־הֶבֶל אֲשֶר נַעֲשָה עַל־הָארֶץ אֲשֶר יֵש צַדִּיקִּים אֲשֶר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְמַעֲשֵה הָרְשָעִּים" [קהלת ח, 14], כי משום שאלו ירדו במדרגות אלו נענשו."

ספר הזוהר, פרשת פקודי, רנד ע"א – ע"ב מתורגם עם פירוש "הסולם" הוצאת ישיבת "קול יהודה" קנדה

 

ספר זוהר נכתב זמן מאוחר יותר מאשר התלמוד, יחד עם זאת, הוא מציג לכאורה מסורת מוקדמת המתארת את ההתרחשות שהובילה לאירועים מסיפור הארבעה בפרדס.

בתחילה כבר מתארים כי כל אחד מהארבעה קשור לאחד מהיסודות:

אחד בצד האש, אחד בצד המים, אחד בצד הרוח ואחד בצד העפר.

היחיד שיצא כפי שנכנס (רבי עקיבא) הגיע ל"היכל האהבה" הוא הבין את מהות האהבה בעולם, או במילים אחרות הוא הבין את משמעות האמונה האמתית בדבקות האל. יש כאן גם קישור לסיפור מיתתו של רבי עקיבא בזמן מרד בר כוכבא שם הוא מת במהלך תפילה מתוך הרצון לאהוב את האל.

כל אחד אחר מחכמים שנפגעו מאותה אמת נפלו משום שהם היו דבוקים למימד אחר של האלוהות:

אלישע פגש את הסטרא אחרא – הלוא הוא השטן, אל אחר ודבק בו במקום באל עצמו. מתוך כך הוא גורש ולכן אנו יכולים להבין מדוע הוא החליט לכפור באל בסיפור המקורי.  הוא קשור ליסוד האש, שזה נועד לתאר כוח מיסטי שלילי שמונע ממנו מלהגיע לאמת האלוהית הנכונה.

בן זומא התחבר ליסוד הרוח, גם הוא התבלב משום הסטרא אחרא שפגע ברוחו ולכן בתום המפגש הוא השתגע.

בן עזאי התחבר ליסור העפר, מהמפגש עם הסטרא אחרא דבק בעפר ולכן שב אליו מהר במותו.

הסיפור נועד להראות כיצד כוח שלילי, מיסטי בעל יכולות שליליות מצליח לבלבל גם את גדולי החכמים. הסטרא אחרא הוא כוח בעל  קיום משל עצמו. כמעט מקביל לאל במקבל את כוחו מכך שאדם טוב עושה מעשה רע. זו דוגמא לרוע עצמאי שלא היה קיים קודם לכן בתוך המסורת היהודית. שלרוע יש חיות עצמאית והוא דוחף את בני האדם לעשות רע בעולם בשביל לפרק את האלוהות.

 

 

להכנס אל התנין: (עמוד 148) 

מתוך ספר הזוהר, פרשת בראשית, נ"ב עמ' א מתורגם עם פירוש "הסולם" הוצאת ישיבת "קול יהודה" קנדה

תנין] אחד למטה, בצד שמאל [המייצג את הסיטרא אחרא]. שוחה בכל אלו הנהרות [נהרות מהם נברא העולם]. .... קשקשותיו, כולן חזקות כמו ברזל. [...] והוא מגיע ]...ומטמא את המקום]. פיו ולשונו אש לוהט, לשונו חדה כחרב קשה. ... עד ש...מגיע אל המקדש [המייצג את השכינה- האלוהות של מטה],  בתוך הים, ואז נטמא המקדש ... והאורות נחשכים, ואורות העליונים עולים מן הים [השמימה ונוטשים את השכינה].[...]   
אז מימי הים מתחלקים, ובאים מצד מצד השמאל, והים נקפא, ומימיו אינם נוזלים. ועל כן סוד הדבר הוא, כמו שכתוב: "והנחש היה ערום מכל חיית השדה". [בראשית ג, 1 ,[ הסוד הוא שהנחש הרע יורד מלמעלה למטה, ...והוא שוחה על פני מים המרים... וירד למטה לפתות את חוה, שתאכל מעץ הדעת, ובזה נופלים [בני אדם] לתוך הרשת שלו ... 
נחש זה הוא המות שבעולם, ... והבהיא את המות לעולם. והוא נכנס במעי הסתום של האדם, הנקרא מעי העור, והוא לצד שמאל. [...] ויש נחש אחר של חיים, בצד ימין, דהיינו יצר הטוב, המביא חיים להאדם. ושניהם הולכים עם האדם..." 

בפרשת בראשית בספר הזוהר, יושבים החכמים ומנסים להבין מהם הסימנים בתוך סיפור החטא הקדמון. הדמויות מוכרות לכולם, הנחש מפתה את האישה. האישה משפיעה לרעה על האדם הראשון. כולם ביחד מאכזבים את האל בחטא הקדמון בנגיסה מתוך הפרי האסור. 

החידוש הגדול של הקבלה בסיפור הוא דמות הנחש. אם במקרא הנחש הוא דמות שולית שנבראה על ידי האל. היא  אולי ערמומית ויכולה לעשות נזק, אבל אין היא דמות "רעה". בספר הזוהר, הנחש מתואר כ"סטרא אחרא", הוא בעצם השטן מגולם על ידי נחש. 

בדיוק כמו התפיסה הקוסמולוגית של הקבלה, השטן רוצה לפתות את האישה משום הרצון להנות מפעולת האיסור. 

מרגע שהנחש מתואר בדרך שונה, עם רצון מקביל לאל, שרוצה רק להרוס את הבריאה שלו, אנו נכנסים לתוך עולם המושגים של הקבלה. כל הסיפור מקבל משמעות אחרת שלילית יותר. כמו שהשטן מפתה את האישה, כך הוא גם עדיין מנסה לפתות את האדם בדרכיו. לקחת את  המצוות שלו למשהו אחר. 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

4.  משה רבינו אצל פרעה 

ספר הזוהר, פרשת בא, לד ע"ב מתורגם עם פירוש "הסולם" הוצאת ישיבת "קול יהודה" קנדה, תשנ"ט

"בֹא אֶל־פַרְעֹה" [שמות ט', 1] - הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ...אלא שהכניס אותו, [את משה] חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, שכמה מדרגות משתלשלות ויורדות ממנו.[...]  
ומשה ירא מפניו, ולא קרב אלא לאלו היאורים [נהרות הנילוס המייצגים רמות של רוע], שהם מדרגות שלוֹ. אבל לתנים [–לתנין] עצמו היה ירא ולא קרב, משום שראה אותו משתרש בשֹרשים עליונים. 
כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, ושליחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה: "...הִּנְנִּי עָלֶיָך פַרְעֹה מֶלְֶך־מִּצְרַיִּם הַתַנִּים הַגָדוֹל הָרֹבֵץ בְתוְֹך יְאֹרָיו..." [יחזקאל כ"ט, 3] 
שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר. כמו שאמר הכתוב – "אני ה' ", שדרשו [חז"ל, בהגדה של פסח] – "אני ולא שליח".  
 

סיפור נוסף בספר הזוהר, מתאר רגע מתוך תקופתו של משה רבינו. 

הסיפור משה רבינו הולך לפרעה בשביל לשחרר את עמו מעבדות. בדרך לפרעה, משה עובר דרך חדרים שונים שכל אחד מהם מציין כוחות אלוהיים שליליים המנסים לפגוע במשה. 

למרות שמשה הוא אדם צדיק, הוא אינו מצליח לבד לפעול מול הכוחות השטניים שכנגדו. על משה נאמר שם שהוא ירא מהם. לכן האל בכבודו ובעצמו מגיע לעזור למשה מול אותם כוחות שטניים (הם נקראים תנינים או תנים).  

כותב ספר הזוהר אומר שכך ניתן להבין את המשפט שמשה אומר לפרעה בספר שמות... "אני ה'".  אני ה' משום שהאל עצמו פעל מול פרעה בשביל לשחרר את עמו. פעל דרך גופו של משה. 

 

איזה חידוש יש כאן? 

פעם נוספת אנו רואים מאבק של כוחות אלוהיים בתוך עולמינו. כוחות המנסים להשפיע על חיי האדם. פעם אחת זהו השטן שפועל דרך תנינים. פעם שנייה האל פועל דרך משה רבינו בשביל להתמודד מול הכוחות השטניים.  כמובן שבשני המקרים, זהו דרך מאוד לא מקובל וקיים רק בעולם של הזוהר.  

​

ישעיה תשבי על  שתי הגישות לבעיית הרוע בעולם הקבלה:  (עמוד 152)

על פי התפיסה הפילוסופית הימי ביניימית, בדומה לזו של הרמב"ם,  האור האלוהי היורד בתהליך האצילּות ומקיים את העולמות השונים ... נחשך מדרגה לדרגה, ובקצה החוליה האחרונה בשלשלת האצילות, באפיסותו הגמורה של האור העליון, מתהווה החומר, הזהה לרע [...]. הרע אינו שלב נוסף בסולם הישויות, אלא אפיסת האור והישות, ה'לא־יש' .

תופעת הרע אינה סותרת את מושג האלוהות כישות עליונה ושלימה ומקור כל הויה, שּכן הרע אינו בגדר הוויה כלל. מבחינת ההוויה האמיתית אנו חיים בעולם שכולו טוב, שמקורו היחיד הוא הטוב העליון, כלומר זו היא השקפה מוניסטית [אחדותית] ביסודה ... 

[...]

עמדת ספר הזוהר בשאלה זו, התופסת בו מקום רחב מאוד, שונה מן הקצה אל הקצה. כנגד הנטייה לשלילת ממשות הרע ... מצויים בספר הזוהר בירורים ותיאורים מפורטים, המציגים את הרע כמערכת של כוחות אדירים, שפעולתם ההרסנית מורגשת ומשפיעה בעליונים ובתחתונים [בעולמות העליונים והתחתונים]

יחס האלוהות והרע מתוארים הרבה באסּפקלריה [נקודת מבט] של קשרי מלחמה, ולעתים קרובות מובלטת ההקבלה שבין שתי המערכות [האלוהית וזו של הרע]. תיאורים אלו מורים בבירור על נטייה לצד תורת השְּנִיּות הגנוסטית ....

עצם הכינוי 'סִטְּרַא־אחרא', שהוא השם הקבוע לכוחות הרע, מציין את המגמה הדואליסטית שבמשנת הזוהר. סִטְּרַא־אחרא ["הצד האחר", בארמית] הוא הצד שכנגד, הניצב כאויב למול כוחות האלוהות, והוא הנקרא 'אלהים אחרים', שהתורה הזהירה מעבודתו.

קרע עמוק חוצה את ההוויה כולה, והאדם נתון בין שתי המערכות ונמשך לכאן ולכאן. יצר הרע הוא נציגו של סִטְּרַא־אחרא, הנחש הקדמוני המקנן בלב האדם, ואף הגוף הוא חלקו של סִטְּרַא־אחרא, ואילו הנשמה ויצר הטוב הם כוחות של קדושה וחלק אלוה ממעל. השניּות של טוב ורע טבועה אפוא גם בתוך האדם, והמלחמה בין שני היריבים נטושה בעולמות ובאדם כאחד. רק באחרית הימים, בנצחון הטוב והשמדת הרע, תגיע מלחמת־איתנים זו לקִצה.

ישעיה תשבי, פרקי זוהר, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ב

הרעיון המרכזי של תשבי:

 תשבי בתחילה מלמד על הגישה שהייתה רווחת בתוך המסורת היהודית לפני הקבלה. בתקופה שלפני, הרוע נחשב לחלק מהכוח האלוהי. איזה מימד נוסף שהכרחי לחיים. תפיסה כזאת הכרנו בדברים של חז"ל וגם אצל הרמב"ם.

בספר הזוהר ישנה תפיסה אחרת. הרוע הוא ישות בפני עצמה, עם קיום משלה שאינה תלויה באלוהות. יש בזוהר תיאורים מפורטים עליו ועל דמותו – הסטרא אחרא. הכוח השלילי הוא סימטרי לכוח האלוהי החיובי. כך הזוהר מקיים את הדואליזם בכך שיש לנו גם טוב וגם רע, שהם שקולים האחד לשני.

ההבדל המהותי ביון הטוב והרע הוא ברצון ההפוך שלהם. אם הלאוהות רוצה המשכיות וקיום תולדות, הרוע רוצה לקטוע את החיים ולחיות רק כאן ועכשיו.

בין הטוב והרע נמצא האדם, במעשיו הוא מעניק כוח לכל אחד מהכוחות האלו. המציאות האנושית היא מלחמה בין הטוב והרע והכל תלוי במעשי בני האדם וכיצד הם יתמודדו איתם.

​

​