
טוב ורע בהגות ימי הביינים
הרמב"ם היה דמות מיוחדת בתוך הקהילה היהודית במצרים. הוא השפיע רבות על היהודים בכל המרחב. עוד בתקופת חייו לצד עבודתו כרופא, הוא היה מנהיג קהילה וכתב ספרים חשובים ביותר.
שלושת הכתבים החשובים שלו היו:
פירוש המשנה - אותו כתב שהיה צעיר
משנה תורה (או י"ד חזקה) - 14 כרכים המסבירים את כל ההלכה היהודית
מורה הנבוכים - ספרו הפילוסופי ביותר, המנסה לחבר בין עולם המדע לעולם ההלכה.
הידע בתקופתו היה בנוי על תפיסתו הפילוסופית של אריסטו (גדול הפילוסופים היוונים שחי בסוף המאה השלישית לפני הספירה). הרמב"ם הושפע ממנו עמוקות וראה בו
בפרק זה אנו נתמקד יותר בספרו האחרון וננסה להבין כיצד הרמב"ם הסביר את בעיית הרע בעולמנו.
לפני שנתחיל, אפשר לצפות בסרטונים הבאים הנותנים רקע חשוב וטוב על הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים:
עקרונות חשובים בפילוסופיה של הרמב"ם:
-
הרמב"ם הדגיש את התפיסה המונותיאיסטית כיסוד מרכזי בדת היהודית. הוא מאמין בקיומו של אל אחד טוב. הרמב"ם שלל את ההשקפה הדוּאליוּת של האלוהות. לפיכך, לפי הרמב"ם לא ייתכן שבאל יש גם טוב וגם רע, כי אז האל איננו אחיד. לפי תפיסתו של הרמב"ם האל הוא רק טוב.
-
הרמב"ם הציג "תורת תארים" שבה הנחיות למחשבה על האל. תורה זו כוללת כמה עיקרים, וביניהם:
א. האל מופשט – ההפך מישות חומרית.
ב. . כל התיאורים מהמקרא בהםלאל יש התנהגות של אדם הם
משל בלבד ולא כוונתה האמיתית של התורה. אין לו רגשות והוא גם לא פועל באופן אישי.
ג. האל לא נמצא בעולם בצורה מוחשית. העולם הזה הוא נפרד לחלוטין מקיומו של אל
-
תפיסתו של הרמב"ם היא רציונאלית מובהקת. הוא מבסס את דבריו על ההיגיון ועל ההשערה הפילוסופית. הוא שולל באופן עקבי תיאורים על־טבעיים המבוססים על הדמיון ועל הרגש האנושי.
-
הרמב"ם עסק רבות ב"תורת המידות"- תחום העוסק בשאלת האדם הטוב. הוא הורה בכתביו דרך לסיגולן של תכונות אלה.
-
הרמב"ם רואה את ייעודו של האדם בידיעת האל מבחינה שכלית.
-
הרמב"ם מאמין בגישת הבחירה החופשית. הוא מתאר את עולם הטבע כעולם דטרמיניסטי הפועל על ידי חוקי הטבע, אך לדבריו, לגבי האדם המצב שונה: רק תכונותיו הפיזיות של האדם נקבעות מלידה. האדם נברא בעל יכולת בחירה ולכן כל מעשיו נקבעים בבחירתו החופשית.
-
מתוך תפיסת הבחירה החופשית מפתח הרמב"ם השקפה פסיכולוגית בה על האדם להימנע מהמידות השליליות ולדבוק בהתנהגות חיובית.
אחרי שהכרנו את הרמב"ם בדרכים השונות, אפשר להתחיל ולהבין מה דעתו על בעיית הטוב והרע:
על מי האחריות לרע בעולם? - (עמודים 101-106)
הרמב"ם לא קיבל את דעתם של פילוסופים מסוימים (כמו אלראזי) הטוענים כי העולם ברובו רע.
הרמב"ם טוען כי אדם המסתכל על השלילי בעולם, מסתכל רק על עצמו. לכן האדם הבודד לא מסוגל להבין את המציאות המורכבת כאשר הוא נתקל באירוע שלילי. לכן הם מיד קובעים כי כלל המציאות בעולם שלילית.
אילו אנשים היו מסתכלים על העולם בצורה רחבה יותר, הם היו מבינים כי כלל העולם פועל בצורה "מושלמת". העניין הוא שרוב האנשים מסתכלים רק על עצמם ולכן קובעים בצורה סוביקטיבית כי העולם שלילי. אם היו מסתכלים על העולם בצורה אוביקטיבית, מבלי שהיו מכניסים את הרגשות שלהם, הם היו מבינים את השלמות של העולםץ
יחד עם זאת, עדיין אפשר לראות ולהבין כי ישנן רעות בעולם - אז מהיכן הם מגיעות? מי אחראי להן?
הרמב"ם הציג שלוש סוגי רעות הקיימים בעולם:
הסוג הראשון – צרות שנופלות על האדם משום שהוא חי בעולם החומרי. אפשר לקרוא לכך רע טבעי. דוגמאות לאסונות כאלו יכולות להיות אסונות טבע, או מומים טבעיים שבני אדם נולדים איתם.
לפי הרמב"ם אין זו רעה במובן הזה כי אלו תהליכים טבעיים שקורים בעולם. כמו שמוות ולידה קשורים זה בזה כך יקרה שמידי פעם תהיה רעידת אדמה. לא יתכונו חיים בלי מוות. רעידת אדמה היא לא טובה או רעה, היא פשוט מציאות קיימת. אם אדם נהרג במקרה כזה, הוא במקרה נמצא ברגע כזה. אי אפשר להאשים את האל במוות כזה.
הרמב"ם טוען כי אין יותר מידי אנשים המתים בדרכים כאלו וגם אין זה אשמתו של האל ברוע שכזה.
הסוג השני- רעות שבני אדם פוגעים האחד בשני. מלחמות רציחות ותחבולה. אין לאנשים פשוטים דרך פתור זאת אבל אלו סוגי הרעות הנפוצות יותר מהסוג הראשון. רעות כאלו נגרמות בגלל מעשי האדם שהם גורמים האחד לשני בגלל תאווה או רצון לכוח. הרעה הזאת נגרמת בגלל הבחירה החופשית של בני האדם. יש להם את היכולת לשלוט על המקרים האלו ולמנוע אותם.
האל לא קשור לאירועים האלו בשום דרך.
הסוג השלישי- פגיעה שהאדם פוגע בעצמו. אלו הפגיעות השכיחות ביותר שקיימות בעולם. הרצון של האדם להרס עצמי משום שהוא אינו יכול לעמוד בפיתויים השונים. אכילה יתרה, גאווה, עיסוק בדברים בטלים. כל אלו גורמים לאדם ייאוש ומפיצים את הרוע בעולם. בתוך זה אפשר לשים את מחלות הנפש שגם הן פוגעות באדם ובסביבתו.
הרמב"ם טוען כי מכל הרעות השונות שציין, רק הסוג הראשון הוא יכול להיות קשור לאל. שני הסוגים האחרים אלו רעות שבני האדם מביאים על עצמם בגלל התנהגות לא נכונה.
התנהגות נכונה של בני האדם תוביל אותם לחיים בריאים ומאוזנים יותר. כל רוב הקושי שנופל על בני האדם ילך והם יצליחו לחיות בצורה טובה יותר. הם יבינו מה הם באמת צריכים ועל מה הם יכולים לוותר וכך יחיו את חייהם בצורה בריאה יותר.
כעת נבדוק באיזה מידה העקרונות של הרמב"ם קיימים בקטע הראשון:
1. שלילת ההשקפה הדוּאליוּת של האלוהות: ההשקפה הדואלית אומרת כי יחד עם הטוב נמצא גם הרע ושניהם הכרחיים בעולם. מבחינת הרמב"ם, רוב הרוע בעולם מגיע מתוך הבחירות הלא טובות של בני האדם. גם הרוע ההכרחי שנמצא בעולם (הסוג הראשון) לא קיים מתוך הכרח אלא מתוך העובדה כי העולם שלנו הוא סופי ולכן כל דבר שנמצא בו מתכלה.
2. הבחירה החופשית של האדם: כל מעשים הרעים בעולם נובעים מתוך הבחירה החופשית של בני האדם. ההשקפה של הרמב"ם דומה מאוד למה שנמצא במקרא. ההבדל הוא ביכולת לשנות את המציאות. במקרא – אין לאדם יכולת לשנות את המציאות הקשה של הקיום בגלל החטא הקדמון. אצל הרמב"ם – לבני האדם יכולת מוחלטת לשנות את המציאות שלהם אם יבחרו במעשים טובים.
מושג ההעדר: (עמודים 115-116)
למרות הניסיון של הרמב"ם להסביר מי אחראי על הרע, או לפחות מי לא אחראי על הרע, הרמב"ם נאלץ להסביר מדוע בכל זאת ישנם דברים שכרוחים בסבל. לכן הרמב"ם הוסיף את מושג "ההעדר" בשביל שנוכל להבין טוב יותר את המציאות בשביל לקבוע מתי משהו הוא "רע" באופן מוחלט ומתי הוא סבל.
רע - משהו מתוכנן שיוצר מהות שלילית.
סבל - רגש של האדם המבטא ייאוש מן הקיום האנושי.
הרמב"ם לא ביטל את הסבל האנושי. אם אדם יקר לי מת, הרמב"ם לא מכחיש את העובדה כי אני "סובל". אבל האם המוות הוא "רע"? על כך הרמב"ם ישיב שלא.
יחד עם כך, האם אדם שנולד עם מום מסוים חווה מהות שלילית? אם אין לו יד, האם זה מכוון מלמעלה?
הרמב"ם רצה להסביר את מושג "הרע" כפי שבני האדם מתרגמים אותו. לדעתו אנו פשוט לא מבינים את המציאות ולכן אנו מתרגמים אותה כ"רעה".
הרמב"ם טען שמה שאנו מפרשים כדבר "רע" הוא בעצם "העדר" של תכונה מסוימת. חוסר של תכונה מסוימת יכול להדמות לנו כשלילי. בשביל להוכיח זאת, הרמב"ם לקח שלל דוגמאות. אחת מהן היא של חושך ואור.
החושך והעיוורון, אלו הן לא תכונות בזכות עצמן. החושך הוא "העדר" של אור. רמה מאוד נמוכה שלו, אבל זה לא אומר שאין שם מידה מסוימת של אור.
התיאוריה יפה, אבל מה קורה למי שנולד עיוור? האם הוא נהנה ממידה קטנה של אור? ומה עם מוות? הוא העדר חיים?
הרמב"ם קבע שהאל יצר את העולם מושלם ללא שום רוע בתוכו. כל הבריאה טובה. למרות זאת, אנו לא מקבלים תשובה על מהות הסבל האנושי. הדברים הנראים לנו כרעים הם באותם מקומות שבהם האל לא יצר דבר נוסף. האל לא יצר דבר רע, אלא לפעמים יצר דבר שלא הוסיף לו תכונה מסוימת. כלומר האל לא ברא את הרע במובן שנוח לנו להבין ולחשוב עליו. במקום זאת, הרמב"ם מבקש מאיתנו להבין כי דברים "רעים" קורים היכן שאין טוב.
הרמב"ם רוצה להדגיש כי אין יישות רעה הקיימת בצורה עצמאית, הרי זו כפירה לחשוב כך. לכן הוא שלל לחלוטין את האפשרות להבין זאת כך. האימרה שאין רוע בעולם נכונה מבחינתו במובן שתכנון מדויק של מעשים רעים המכוונים עלינו מלמעלה.
הטענה של הרמב"ם אינה מתייחסת למושג הסבל האנושי – כזה יש בעולם, והרמב"ם יודע על כך ומבין את זה. אולם כמושג פילוסופי או מיתולוגי אין הרמב"ם מקבל את הרע.
לדברי הרמב"ם העולם הגשמי העשוי מחומר נברא עם היעדר – כל נמצא חומרי בעולם הוא זמני וישנה אפשרות שקיומו יפסק. והמציאות תהפוך להיעדר. עובדה זו אולי מקשה על חיינו כבני אדם לדעת שהעולם שלנו עומד תחת סכנת כיליון אבל לדעת הרמב"ם זהו טבעם של החיים. מוות של אדם קרוב יכול לגרום לנו סבל אך זה חלק מהטבע המושלם של העולם.
בפרק זה ממשיך הרמב"ם את הקו הרעיוני שהאחריות על הרע בעולם אינה קשורה לאל הטוב והמיטיב. גם במקרים בהם הרע אינו נובע מבני אדם, הרע הטבעי, אין להאשים את האל, אלא להבין את אופן פעולת העולם הטבעי, המבוסס על ההיעדר שבחומר.
על ההעדר באדם: (עמודים 121-122)
הרמב"ם נעזר ברעיון "ההיעדר" בשביל להסביר מדוע בני אדם פוגעים האחד בשני ובעצמם.
לכאורה הוא לא היה זקוק לעשות את זה בשלב הזה, אבל כאן הוא מוסיף נדבך נוסף המלמד אותנו יותר על נפש האדם וכיצד בני אדם פוגעים האחד בשני.
הרמב"ם מברר מהו ההיעדר שבאדם שמביא אותו לידי סבל, וקובע שההיעדר שבאדם הוא היעדר התבונה – "הבורות". במילים אחרות, אנשים בורים או בורות שלנו כבני אדם גורמים לכך שאנו נסבול או שאנשים מסבבנו יסבלו.
מהי אותה בורות?
הרמב"ם מציג את הרעיון בעזרת דוגמה של אדם עיוור. אותו אדם נמצא במצב של "בורות ראיתית", הוא אינו יודע במי יתנגש בדרך ואף יפגע בו. הוא לא פוגע באנשים זרים משום שהוא רוצה להזיק. אבל אותו אדם פוגע בסביבה משום שהוא אינו רואה את הדרך. הבורות פועלת באותה הצורה, אנשים מזיקים האחד לשני או לעצמם משום שהם לא יודעים את ה"אמת" וכך יוצרים נזק.
לדעת הרמב"ם, הדרך לפתור את הסבל היא רק דרך התבונה.
אדם תבוני מבין את המציאות נכון ויודע מה לעשות וכיצד להתנהג ולכן לא יפגע בעצמו ובסובבים שלו.
אדם תבוני כזה, שרואה את האמת, יודע אמיתות שמגשרות על הפער בינו ובין אחרים. העניין הזה חשוב משום שזה מוריד את ההתנגשות שלנו כבני אדם מול אחרים. אם אני והשכן שלי רבים על מקום קשירת האופניים שלנו בבניין (סיפור אמיתי!), אנחנו מפתחים איבה האחד כלפי השני. אילו שנינו היינו תקועים במצב של בורות, לא היה גבול לנזק שהאחד יגרום לשני. אך אילו שנינו נמצאים במצב תבוני, אנחנו יכולים להגיע לפשרה בצורה נוחה יותר.
אם אנו נפעל באופן הגיוני או תבוני לפי מילותיו, בהתאם להנחיות שכלינו, ולא נהיה עבדים לתאוותינו, נוכל להימנע מסבל רב ואף להיות מאושרים יותר.
תפיסה זו עולה מתוך תפיסת הרמב"ם את האדם כיצור בעל בחירה חופשית, שייעודו בעולם הוא להשיג את החכמה.
לא בכדי, הרמב"ם מצטט באותו מקום חלקים מהנבואה על ימות המשיח.
הרמב"ם לא האמין כי המשיח הוא דמות פלאית שעושה ניסים, זו כפירה בתפיסתו. לעומת זאת, הרמב"ם מציג את העולם המשיחי, עולם ללא מלחמות וללא עימותים משום שהוא מלא בתבונה בין בני האדם. התבונה גורמת לאנשים שלא לחפש אחר מלחמות ולא לחפש אחרי התאווה החומרית.