השואה לא הייתה דומה לאף אירוע אחר בתולדות האנושות. באופן טבעי קיומה של הזוועה העלה שאלות רבות. חלקן דתיות – האם יש בכלל אלוהים? אם הוא קיים, האם הוא מוסרי וטוב? אם הוא טוב, מדוע לא מנע את הכחדתם של שישה מיליוני יהודים בשואה? האם ייתכן שלאלוהי ההיסטוריה היה חלק בהחלטה הנוראה להמיט עליהם קץ?! ואם כך הוא, אז מאיזו סיבה? מהו החטא הנורא שחטאו היהודים שהביא לענישתם באופן כה אכזר? וכו' וכו'......
אמנם כבר במקרא מופיעות שאלות וטענות על הצדק האלוהי, אולם בפעם הזאת עלו השאלות הנוקבות מתוך ההרגשה הקשה שקיננה בלב יהודים כי שואת היהודים חרגה מקווי המתאר ההיסטוריים שהמסורת היהודית הִתוותה.
התמודדותם של סופרים, של הוגים, של נספים ושל ניצולים עם אירועי השואה ועם הספקות והשאלות שהיא העלתה הולידה מגוון דעות חלוקות על אלוהים ועל טבע האדם.
בראייה כוללת יותר אפשר לומר שהקשת הרחבה של התגובות לשואה היא גם ביטוי למגוון הרחב של הזרמים ושל השקפות העולם בקרב היהדות בעת החדשה.
בחוברת יש קטע שכתב אליעזר שביד שהוא אחד מחוקרי התרבות היהודית במאה העשרים החשובים ביותר. בקטע הוא מנסח כמה כללים לתשובות אותם העלו חרדים בנוגע לסיבה של השואה:
בזרם החרדי נקודת ההתחלה היא שהשואה הייתה אירוע שההחלטה על ביצועו הגיעה מהשמיים. כלומר אלוהים היה מעורב בהחלטה לביצוע המעשה הנוראי.
דווקא משום שזהו מעשה נוראי כל כך, לא הגיוני שהאל אינו מעורב במתרחש. לחשוב שהאל אינו חלק מכך, זו כפירה בתוך הזרם החרדי.
יחד עם כך, האנשים שביצעו את המעשה המתועב עדיין נושאים באחריות אישית על הפשעים שלהם. הפשע שלהם חשף את מה שעמים שונים ניסו להסתיר, כי כולם שונאים את ישראל. הפשע רק חשף את ה"אמת" הזאת.
מבחינה זו, אין סתירה בין האחריות האישית של הרוצחים ובין כך שהאל הפעיל את האנשים. העובדה שבסוף האירוע ההיסטורי, אנשים ניצלו ושרדו את התופת, רק מלמד על גדולתו של האל שבא לטובת עמו.
אפשר לראות את התפיסה החרדית המחמירה ביותר במקור הראשון (הרב טייטלבאום) אבל בשביל להבין אותו, יש להבין לפני כן את המושג "שלושת השבועות.
"שלושת השבועות" תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קיא עמוד
רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר: ג' השבועות הללו למה?
אחת שלא יעלו ישראל בחומה ]פירוש רש"י: יחד ביד חזקה[,
ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם,
ואחת שהשביע הקב"ה את האומות שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מדאי...
אמר רבי אלעזר, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה – מוטב,
ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה.
בתלמוד הבבלי, יש דיון על הגלות שישראל יצאו אליה לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה). בדיון הרחב מוזכרים "שלושת השבועות" אותם האל השביעה את עם ישראל כאשר הם יוצאים לגלות.
"אחת שלא יעלו ישראל בחומה" - השבועה הראשונה מדברת על כך שיש איסור על עם ישראל לעלות לארץ ישראל יחדיו כאומה לפני בואו של המשיח.
"ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם" – השבועה השנייה, משביעה את עם ישראל שיקבלו את שלטון הגויים עליהם בזמן הגלות. אסור ליהודים לדרוש לעצמם את השלטון ואסור למרוד בהם כמו במרד הגדול ובמרד בר כוכבא.
"ואחת שהשביע הקב"ה את האומות שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מדאי..."- השבועה השלישית משביעה את עם ישראל שלא לקבל את חוקות הגויים עליהם. כלומר, אסור לעם ישראל לאמץ את דרך ההתנהגות של הגויים, אם זה באמונה שלהם ואם זה בצורת החיים שלהם. על יהודים לשמור על הפרדה בינהם ובין הגויים.
"אמר רבי אלעזר, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה – מוטב,
ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה" - אם עם ישראל לא ישמור על אותן השבועות, האל יתיר את בשר עם ישראל כמו איילות השדה. על עם ישראל לשמור על השבועות עד הגאולה ובואו של המשיח.
"שלושת השבועות" הן הבסיס לדברים שכתב משה טייטלבוים, אחד מהרבנים של קהילת סאטמר. זו קהילה חרדים מאוד קיצונית.
הרב עצמו היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו. אולי משום כך אפשר להסביר את הטון הכועס שלו:
-
משה טייטלבאום, ויואל משה:
והנה מלפנים בישראל, בכל הדורות כשהגיעה עת צרה ליעקב חקרו ודרשו מה זה ועל מה זה, איזה עון גרם להביא לידי כך לשים לב לתקן ולשוב אל השם יתברך[...] ועכשיו בדורנו אין צריכין לחפש ולבקש במטמונים את העוון שהביא עלינו את הצרה הזאת. כי הוא גלוי ומפורש בדברי חז"ל שהגידו לנו זאת בפירוש, ... שעל ידי העבירה על השבועות שלא לעלות בחומה חס וחלילה, אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, ובעוונותינו ושלא ידחקו את הקץ והאפיקורסים הרבים כן היה, המינים עשו כל מיני השתדלות לעבור על השבועות הללו, לעלות בחומה וליקח מעצמם ממשלה וחירות קודם הזמן, שזהו דחיקת הקץ, והמשיכו ליבות רוב בני ישראל לרעיון הטמא הזה [...]
ואין תימה מה שהיה החרון האף הגדול הזה ויצא קצף מלפני ה.
דבריו של משה טייטלבויים נבנים לחלוטין על "שלושת השבועות". הוא מתחיל בכך שהוא מסביר שאין צריכים להתאמץ להבין מדוע הגיע האסון של השואה על העם היהודי, התשובה לכך ברורה ביותר.
משום שעם ישראל עבר על כל אחת מהשבועות – השואה הגיעה.
טייטלבוים מסביר:
"האפיקורסים" – אלו מי שאינם מאמינים באלוהים – הכוונה לחילונים
"המינים" – שם גנאי לנוצרים – עוד דרך לדבר על חילונים
כל אלו ביקשו לעלות בחומה – כלומר לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה כעם. טייטלבוים שלל לגמרי את התנועה הציונית ובעצם מאשים את החילוניים שאימצו את דרכי הגויים – הלאומיות, בכך שהייתה שואה.
בעצם, טייטלבוים לקח את מאמר שלושת השבועות מהתלמוד הבבלי ומצא בו האשמה כלפי היהודים בשואה. אלוהים כעס על עם ישראל על כך שהוא איבד את דרכו ועל כך שהתנועה הציונית החלה בעלייה לארץ ישראל ולכן העניש אותם על ידי השואה.
האשמה באירועים הקשים נופלת פעם אחת על הצנועה הציונית ועל היהודים החילוניים. האחריות על מעשה השואה עוברת מהמרצחים אל עבר היהודים.
לא חייבים להסכים עם דעתו של טייטולבוים אבל הוא מציג שיטה שראוי להתייחס אליה.
דרך אחרת להבין את התגובה החרדית לשואה תהיה בתשובה של הרב טייכטאל:
רבי יששכר שלמה טייכטהאל, מתוך: "אם הבנים שמחה"
[...] עוד מלפני שמונים שנים התעוררה רוח הקודש [בסוף המאה ה-19 החלה ההתארגנות הציונית שטייכטל רואה בה רוח הקודש] .... בקרב מנהיגי הדור לשוב לחיק אמנו ושלא ]לשוב לארץ ישראל ולא להישאר בגולה] וליתן כוחותינו ודמינו לחבק עוד חיק נוכרייה וממונינו לארצנו הקדושה ולהרימה מעפרה לכוננה ולשכללה ולהרים קרן מלכותנו [...]
לעורר את אחינו בני ישראל לקנות את אדמת ארץ ישראל מידי הישמעאלים [ערבים [והיתה אז שעת הכושר שהסולטאן התורכי, [השליט בא"י עד 1917] היה רוצה למכור את ארץ ישראל ועבר הירדן וסוריא בחצי חנם...
אך בעוונותינו הרבים לא מצאו דבריו לאוזן קושבת ודבריו היו פורחים באויר ולא מצאו מקום להניח בלבות אחינו בני ישראל.
כי החרדים אחזו בפלך השתיקה והדומייה ובמידת "שב ואל תעשה עדיף", כנודע ממידתם בזה מאז. והקיצונים החופשיים [החילוניים] נשחדו מהתקופה החדשה שנתנה חירות בעולם ... וחשבו למצוא מנוח פה בארצות הגולה אחר שהשתוו בזכות הארץ כאחד מאזרחיה [החילוניים סמכו על שוויון הזכויות שקיבלו בארצות אירופה ובחרו להשתקע בארצותיהם] ... והניחו לאמנו הקדושה להתגולל בעפרה ובחורבותיה. [...]
ואילו היו החרדים נתנו ידם לעוסקים בזה המפעל הקדוש [הציונות] לפני שישים, חמישים או ארבעים שנה, והיו מלהיבים את לבות בני ישראל להשתתף בזה, אז כמה היה מרחיב לנו בארץ וכמה וכמה אלפים מבני ישראל היו מתיישבים שמה והיו נצלים ממוות לחיים.
...אבל כעת שהתנגדו לזה, ולא די בהתנגדותם לחוד, עוד גרמו להעלות איזה שנאה בליבות הפשוטים מן החרדים לעסק בנין הארץ, עד שאם אחד פותח פיו לדבר ולהתלהב עצמו לבניין ארצינו הוא משוקץ [מאוס] ומתוֹ עב בעיניהם והכל גוערין בו: "אתה ציוֹנִּיסט ושֶקֶץ ומתוֹעב" וגרמו בזה באמת מיאוס ושיקוץ לארץ חמדה. [...]
והגענו למה שהגענו היום שבבית ישראל ראינו שערוריה על שערוריה, ובכייה על בכייה, וכל זה מפני שמאסנו בארץ חמדה.
על מה נכתב כאן?
טייכטאל, היה רב בסלוביקיה בזמן המלחמה. הוא השיב להמון אנשים ששלחו לו שאלות קשות על התמודדות עם הזוועה של החיים תחת הכיבוש הנאצי. את כלל התשובות שענה עליהם קיבץ בספר שנקרא "אם הבנים שמחה".
לצערו, הוא לא זכה בעצמו להשתחרר מהכיבוש הנאצי, הוא עצמו נרצח בשנת 1945 כנראה באושוויץ.
אנחנו צריכים להבין שהוא כתב את הדברים האלו שהוא נמצא תחת הכיבוש כאשר ידוע כי הסוף קרוב ובמידה רבה, טייכטאל הכה על חטא על כך שהוא לא זיהה את הרגע לפני מלחמת העולם השנייה.
כמו שכבר ראינו, הספרות החרדית שמתמודדת עם השואה מנסה להסביר מדוע אנשים מאמינים נהרגים. קשה להבין מדוע דבר כזה קורה משום שהמחשבה הייתה שהאל שומר על הברית עם המאמינים שלו. למרות זאת, אנשים רבים, בעיקר חרדים רואים שהתבנית האלוהית, ההבטחה על השמירה לא עובדת.
במקור עצמו, טייכטאל טוען את הדברים הבאים:
הוא בעצם מרמז על כך שהתנועה הציונית היא חלק מ"רוח הקודש" של העם לשוב לחיק ארץ ישראל. באותה העת הייתה את היכולת לאנשים לקנות את הארץ מהתושבים המקומיים כאשר הכל היה במחיר מציאה.
למרות זאת, לא מצאו "אוזן קשבת" בתוך העם. אנשים העדיפו להתעלם מהרעיון הציוני.
לטייכאטל יש ביקורת על העניין של ההתעלמות. אבל מי האשמים?
מצד אחד – החרדים על כך שהם פשוט עברו על העניין הזה מתוך "שב ואל תעשה". לא הבינו את הרגע ולכן ישבו בגולה ובכלל לא תרמו לרעיון הציוני.
מן הצד האחר, היהודים החופשיים, החילונים שהעדיפו להיות חלק מעמי הגולה ולא להיות חלק מהפרויקט הציוני. הם חשבו ששויון הזכויות שקיבלו מעמי אירופה יטב להם ולכן לא עשו כלום.
טייכטאל כה על חטא על כך שאילו החרדים היו עוזרים לפרויקט הציוני היה אפשר להציל היום יותר אנשים מתוך ישראל – הוא כבר מבין שרוב היהודים לא ישרדו את השואה ומותם היה לחינם, היה אפשר למנוע את זה.
הוא מסיים מכך ש"כעת", בזמן שהנאצים שולטים וכבר מאוחר, לא די בהתנגדות לשלטון הנאצי. גם בזמן הזה כל אחד שחושב שאולי כדאי לעלות לארץ ישראל חושבים עליו שהוא ציוני משוקץ. החרדים לא הבינו את הרגע האלוהי ולכן כעת הם משלמים עליו מחיר.
בעצם הוא מאשים את המאמינים בכל שהוא לא הבינו את ההיסטוריה האנושית והאל מעניש אותם באותה הזדמנות.
מי שלא אהב את ארצו, לא יגיע אליה.