 |  |  |
|---|---|---|
 |  |
מקור 1 עמוד 18 - וכי יצר הרע טוב מאוד?
במקור זה שואל את עצמו רב שמואל בר נחמן מדוע בספר בראשית כתוב כי יצר האדם רע מנעוריו. לעניין זה יש סתירה משום שמוקדם יותר כתוב על יצירת האדם כי הוא "טוב מאוד".
רב שמואל קובע כי יצר הרע הוא מה שנחשב טוב מאוד.
התשובה לכך היא שאילולא יצר הרע האדם לא היה זוכה לדברים הבאים:
בנה בית - השתלטות על שטח, להרוס שטח, ניכור עיניים, קנאה, רכושנות
נשא אישה - האישה יוצאת מהבית, פרידה, בעלות, צריך לחמוד בצורה מסוימת,
לא הוליד - המשכיות שלי על חשבון אחר, יצר מיני
ולא נשא ונתן - לא הצליח בעסקים וכו'
כל הדברים האלו הם דוגמאות לכך שאדם פשוט צריך להשתמש במידה מסוימת של יצר רע בשביל לממש את עצמו. הדוגמה הטובה ביותר על זה היא שאדם ללא יצר מיני לא יזכה להמשכיות. לרוב אנו נחשיב את היצר המיני בתור דבר שלילי. אבל מצד שני אסור לנו להיות יותר מידי "אציליים" ולא להתייחס ליצר שלנו.
דוגמה דומה אפשר לקחת לאדם שלא נשא ונתן. אדם שלא יודע לעשות עסקים לא יהיה עצמאי ולכן יהיה נטל על החברה. מן הצד האחר, אדם שירמה בעסקים את שותפיו, לא יחשב לאדם טוב.
שתי הדוגמאות האלו מראות על הצורך של האדם באיזון. איזון בין היצר הטוב שבוא, להיות אדם הגון, ובין היצר ה"רע" המגיע על חשבון האחר.
כלומר, יש לנו דוגמה ל"דואליזם". אין אפשרות לאדם להתקיים אילו היה מקיים רק את אחד מהצדדים. אילו היה רק רע או רק טוב, לא היה מצליח להשיג כלום. על האדם למצוא איזון נכון בין שתי הקצוות האלו.
במלים אחרות, הרוע הוא עניין הכרחי לחיינו, אי אפשר להתעלם ממנו לחלוטין.
עוד על המקור בסרטון כאן
"אם תהרגו אותו יחרב העולם!" מקור 3 עמוד 20
בסיפור הנדון יש אירוע פלאי - מכאן שאנו יכולים להבין שאף אחד לא טוען שהוא היה במציאות. אבל מתוך הסיפור הפלאי אנו יכולים להבין מה עמדת חז"ל על יצר הרע.
בסיפור מתארים לנו אירוע בו הצליחו כמה אנשים לתפוס ולשבות את יצר הרע של עבודה זרה.
באותה הזדמנות, הם גם ביקשו לתפוס את יצר הרע של עבירה (היצר שגורם לכלל העבירות).
הגיע לאותם האנשים נביא ואמר להם - אם תהרגו את היצר, יחרב העולם.
אותם אנשים, לא האמינו לנביא, אבל לא הרגו ישר את יצר הרע. הם המשיכו לכלוא את יצר הרע.
בזמן שהיה בכלא, לא בקעו ביצים בכל ישראל.
מתוך האירוע הפלאי הזה, הבינו הכולאים כי אם ימשיכו לכלוא את יצר הרע - אכן יחרב העולם.
מה כן עשו איתו?
עיוורו אותו והניחו לו. גרמו ליצר הרע להיות עיוור
מדוע דווקא עיוורון?
אין פיתוי
מובילים אותו - הוא לא קובע את הדרך
אם פוגע, אז לא בכוונה.
אפשר לומר בנוסף כי מרגע שיצר הרע הוא עיוור, הוא פוגע בכולם בצורה שווה.
פעם נוספת אנו רואים את הדואליות, לא הורגים את יצר הרע, אלא מקבלים אותו ומנסים להתמודד איתו. אפשר להבין מהמקור כי אין אפשרות להתמודד עם יצר הרע בצורה רגילה. צריך לשלוט הו שהוא מוחלש (עיוור), אחרת הוא מאיים על העולם.
נמשלה התורה לסם חיים - מקור 4 עמוד 20
הסיפור אותו מביאים חז"ל הוא משל. במשל התורה היא סם חיים שעוזר להתמודד עם יצר הרע.
המשל מספר על אב שמכה את בנו ורוצה לחנך אותו ולכן שם על פצע תחבושת.
כל עוד התחבושת על הפצע, האב אומר לבנו, מותר לו לעשות הכל. אבל מרגע שהוא יוריד את התחבושת, הפצע יהפוך להיות מסוכן.
אילו דימויים קיימים במשל?
אב -
בן -
פצע -
תחבושת -
בהמשך, מסביר המקור את הנמשל:
אב- אלוהים
בן - ישראל
פצע - יצר הרע
תחבושת - סם החיים, התורה
ממשיך המקור ומספר לנו האל יצר את יצר הרע, אבל הוא גם יצר לנו את התורה בשביל להתמודד עימו.
כל עוד בני ישראל לומדים תורה, כך היא תשמור עליהם מפני יצר הרע. אם לא נשמור על התורה, כך יצר הרע יגבר עלינו.
אם ננסה להבין את המקור הזה בדרכים נוספות לפי המשל נוכל להבין את ההיגיון בדרכים נוספות.
הפצע, יצר הרע לפי הנמשל, לעולם לא מחלים. הוא דורש טיפול תמידי תמיד דורש משהו שיהיה עליו ולא יתן לו לסכן את הבריאות. לכן תפקיד התורה כאן חשוב מאוד. אילו אדם מפסיק ללמוד תורה (או לשמור מצוות) כך יצר הרע יכול להזיק לו. אי אפשר להפסיק ללמוד תורה כמו שאי אפשר להוריד את התחבושת בזמן שהפצע מגליד.
מה עוד חשוב להבין מתוך המקור הזה:
חז"ל היו בתחרות עם תפיסות מונותאיסטיות אחרות שאלוהים הוא לא רק אחד אלא גם אחיד. כלומר באל יש גם טוב וגם רע. מה שנקרא דואליזם.
תפיסות אחרות באותה התקופה טענו כי ישנו מקור שונה לטוב ויש מקור אחר לרע. ל"טוב" ול"רע" יש מקור עצמאי וכוחות זהים ואף סימטריים. כאן אין שום סימטריה. האל יצר את יצר הרע ולכן יודע גם כיצד לשלוט בו.
מכאן אנו רואים את הגישה של חז"ל - הטוב והרע מגיעים מאותו המקום. הכל מגיע מאותו המקור, האל האחד שיודע גם לתת את התורה אבל הוא מי שפוצע את הגוף מההתחלה.
תוספת חשובה שקיימת בתום המקור:
"תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע [=פגש] בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. "
תנא = לימד
"דרבי דבי ר' ישמעאל" = חכם מאוחר יותר שהיה לו מה להוסיף לדיון
ר' ישמעאל בעצם רצה למד אותנו כי אם יש איזה מנוול, הדרך לתקן אותו תהיה למשוך אותו לבית מדרש. כלומר אדם שילמד תורה יהיה בהכרח אדם טוב יותר, מוסרי יותר ולא יפול לתוך ה"יצר הרע".
אנחנו רק יכולים להוסיף על כך ולומר כי לפי שיטה זו , התורה פתקידה הוא לתקן את העולם במלא ביצר הרע.
על שני המקורות האחרונים אפשר להעזר גם בסרטונים הבאים כאן
"כל הגדול מחברו, יצר הרע גדול ממנו מקור 6 עמוד 23
במהלך שנת 2016, הואשם הזמר אייל גולן
כי הוא ניצל מעריצות בצורה מינית.
במהלך הדיון הציבורי על אשמתו או חוסר
אשמתו, ביקש אחד הכותבים בעיתון להגן
על הזמר מתוך התירוץ הבא:
בשביל שיצירה תשגשג, יש להעניק לאמנים
חירות מוסרית שאין לכלל בני האדם.
המקור הבא, מציג גישה דומה מאוד לכך
שאנו יכולים להבין עד כמה נזהרו החכמים
בתקופת התלמוד מאותו "יצר רע".
אביי, אחד החכמים הנחשבים ביותר בתקופתו, שמע איש ואישה שתכננו לטייל בבוקר. אביי, רצה לוודא ששניהם לא עושים עבירה ולכן החליט לעקוב אחריהם.
אחרי שלוש פרסאות (משהו כמו 12 קילומטר!!!!) הזוג נפרד בדברי חיבה הדדים האחד לשני. בניגוד לציפייה של אביי, לא הייתה שום עבירה בין שניהם. הם נפרדו כאשר שמרו על הטוהר האחד של השנייה.
באותו הרגע, אביי מרגיש רע. ממה? הוא לא מאמין שאותו בחור, הצליח לשמור על עצמו. אביי אפילו מגדיל ואומר כי אילו הוא היה הבחור, יצר הרע שלו היה מתפוצץ באותו המקרה.
הוא מתבאס על עצמו ויותר מכך הוא מתבייש שחשב עליהם דברים רעים. הוא עצמו אומר שהוא ראה באישה רק כאוביקט ובכלל לא כבת אדם בפני עצמה. מתוך כך מתגלה לו גם עד כמה הוא לא סומך על אנשים אחרים.
לכן הוא תולה את עצמו על על בריח דלת והיה מתייסר. מה הוא משיג בזה?
תלה את עצמו על הדלת?
פרסם את הבושה שלו, אולי הוא מתחבא כי הוא לא רוצה להמשיך לחשוב באנשים אחרים.
הוא לא הצליח לשים מנעול על היצר הרע שלו, אזהרה לציבור שאם לו זה קרה, אז זה יכול לקרות לכולם.
ובמזן הוא תולה את עצמו על בריח הדלת, עובר אדם זקן שמלמד אותו משפט חדש:
תשובת הזקן:
כל מי שגדול מחברו - יצרו גדול ממנו. הוא אומר לו משהו מאוד מדאיג.
רוצים ללמד אותנו שאדם גדול כמו אביי, יש לו יצר רע גדול יותר. כלומר ככל שהאדם יותר גדול בתורה כך יצר הרע חזק יותר ודוחף אותו לכיוונים שליליים.
יכול להיות שאנו היום לא נסכים עם התפיסה הזאת (וטוב שכך). יחד עם כך, חשוב שנבין מה חז"ל רוצים ללמד אותנו. יצר הרע אצל חז"ל הוא חיובי + שלילי. הדברים קשורים האחד בשני. גם אדם חכם גדול מתמודד מול קשיים גדולים יותר בגלל שהוא לכאורה מכיר יותר טוב את העולם ואת הקשיים שלו.
מן הצד האחר, יש כאן איזה הייתר לאדם גדול בתורה, להיות עם יצר רע גדול יותר. במילים אחרות, מאפשרים התנהגות פחות מוסרית ממי שהחברה מערכיה יותר.
אם התחלנו ברשימה של בני ציפר על אייל גולן
אפשר לראות מקרים נוספים בהם אנשים שלכאורה
נחשבו טובים מתחומם, וחלק מהציבור מוכן לקבל
את העבירות שלהם.
מקור 7 עמוד 23 "הרחמן יצילני מיצר הרע"
סיפור נוסף מאוד אגדתי שמנסה ללמד אותנו שיש לקבל את היצר כחלק מהחיים ולא
לברוח ממנו. רב חיי בר אשי ניסה לברוח כל חייו מיצר הרע, עד כדי כך שקרה
לקב"ה כל הזמן שיציל אותו ממנו. הרב עצמו היה במהלכו של טקס דתי שנקרא
"נפילת אפיים" בו הוא נשכב על האדמה ומנסה לברוח מכל יסוד רע בעולם.
הרב ניסה להיות כל כך צדיק עד שכנראה לא נגע באשתו.
היא מצידה, חשה שהוא לא אוהב אותה ולכן החליטה להפיל אותו בפח - היא התחפשה
לזונה ופיתתה אותו. הוא כמובן הרגיש חופשי להתפתות בפני זונה בשם חרותה ובסוף אף שילם
לה הרימון (קמצן).
כשחזר הביתה, הוא הרגיש רע וישר ישב בתוך התנור -יכול להיות שהרגיש כי היצר שלו ניצח אותו.
אשתו כמובן ידעה את האמת וניסתה להוציא ממנו מה קרה. כשסיפר לה שהיה אצל זונה, היא הודתה שזאת היא.
לכאורה, הרב לא עשה שום חטא, הוא לא בגד באשתו, אבל לרב זה לא הספיק, הוא אמר לה שהוא עדיין פותה על ידי האיסור, גם אם לא באמת עשה חטא - הוא רצה להיות עם הזונה.
מה יש לנו כאן?
חז"ל מלמדים אותנו כי מי שנלחם בכוח ביצר, היצר ינצח אותו בחזרה כפל כפליים. אילו הוא היה מקבל את העמדה הראשונית של חז"ל כפי שלמדנו בכל המקורות הקודמים, הרב אולי לא היה מנסה לבגוד באשתו.
אבל יש כאן דרך נוספת לקרוא ולהבין את מה שמסופר.
הרב קיבל את התפיסה הדואליסטית הקלאסית – על מלחמה בין יסוד רע בעולם ובין יסוד טוב. הוא ניסה לברוח לגמרי מהיסוד הרע מתוך מחשבה שהוא שלילי לגמרי וצריך להיות טהור לחלוטין. חז"ל לא הסכימו עם המחשבה הזאת והם העדיפו גישה אחרת.
בכל המקורות שלמדנו עד לאותה נקודה, ראינו כי חז"ל מבינים שאי אפשר להתעלם מקיומו של הרוע בעולם וצריך לתת לו מקום מסוים. עדיף לדעת איך להתמודד איתו ולא לברוח ממנו.
לכן מי שאשם כאן בחטא הוא דווקא הרב עצמו – לאו דווקא על כך שבגד לכאורה באישתו אלא בכך שהוא נכנע לתפיסה הדואליסטית הקלאסית.
הרב משלם לאישה ברימון – רימון הוא סמל למצוות (תרי"ג מצוות – כמספר הגרעינים ברימון 613)
הוא מנסה להרוג את עצמו כאשר הוא חוזר הביתה – נכנס לתוך תנור ורוצה לסיים את חייו כאילו בגיהנום (תמיד מתואר כמקום חם) אפשר לטעון שזהו חטא נוסף של הרב משום שאין גיהנום לפי התפיסה היהודית הקלאסית.
על שני המקורות האחרונים אפשר ללמוד גם מהסרטון כאן
נושא שני - תורת הגמול של חז"ל:
התפיסה הדואליסטית הביאה לעולם את העמדה הטוענת כי אדם טוב ילד לגן עדן ואילו אדם רע יגורש לגיהנום. אילו היו תפיסות חדשות יותר מאשר מה שהוצג במקרא (שם אין בכלל גן עדן או גיהנום). כאמור, חז"ל הושפעו מהדואליזם והכניסו את התפיסה הזאת בצורה אחרת.
החכמים לא היו יכולים לקבל את הדואליזם הפשוט אבל הם הציגו תפיסת גמול אחרת מורכבת יותר.
בואו ננסה להתחיל ולהבין אותה:
כאשר נכתב המקרא, חוץ משתי מצוות, מעולם לא היה גמול על שום מצוות. הסיבה לקיום המצוות, היא הנאמנות לאל. לכן כאשר נכתב על שתי מצוות מסוימות כי קיים גמול כבר בזמן החיים בעבורם, חז"ל הרגישו צורך להסביר אותם:
המצווה הראשונה - כיבוד אב ואם
"כַבֵד אֶת אבִּיָך וְאֶת אִּמֶך, כַאֲשֶר צִּוְך ה' אֱֹלהֶיָך, לְמַעַן יַאֲרִּיכֻן יָמֶיָך,
ולְמַעַן יִּיטַב לְָך, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶר ה' אֱֹלהֶיָך, נֹתֵן לְָך" (דברים ה', 16)
המצווה השנייה - מצוות שילוח הקן
"כִּי יִּקָרֵא קַן צִּפור לְפָנֶיָך בַדֶרֶך בְ כָל עֵץ או עַל הָארֶץ אֶפְרחִּים או
בֵיצִּים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִּים או עַל הַבֵיצִּים לא תִּקַח הָאֵם
עַל הַבָנִּים: שַלֵחַ תְשַלַח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָנִּים תִּקַח לְָך לְמַעַן יִּיטַב
לְָך וְהַאֲרַכְתָ יָמִּים" (דברים כ"ב, 1-7)
חז"ל לא היו יכולים לקבל את המצוות האלו שנותנות גמול ברור מאוד עוד בזמן החיים של אדם. לכן הם מצאו את הפתרון בדרך אחרת. הם היו צריכים להסביר למה באמת הכוונה בגמולים האלו. ועל כך המקור בעמוד 24.
רבי יעקב מספר על מקרא בו נער עזר לאביו במצוות שילוח הקן. במהלך מילוי המצווה הוא נופל ומת. המקרה המצער הוא דוגמה עצובה מאוד לנער שביקש לכבד את אביו ולעזור לו ובנוסף לכך ביצע בעצמו את שילוח הקן. בניגוד לנאמר במקרא, הנער מת - חייו לא היו ארוכים ואף קצרים מאוד.
היות ור' יעקב רצה להסביר מדוע אין סתירה בין המקרה ובין המקרא, הוא טען כי כל האריכות עליה כתוב המקרא היא אריכות ב"עולם הבא"
ה"עולם הבא" או "עולם שכולו טוב" אלו הם ביטויים המצייגים את התפיסה של החיים לאחר המוות. במקרא אין מושג כזה, לא האמינו במושגים של חיים בעולם הבא. כאן ר' יעקב מציג תפיסה עדינה בה אדם שעושה מעשים טובים, זוכה לחיים מסוימים בעולם הבא.
יש לכך שתי אפשרויות:
1. אותו אדם יזכה לחיות בתקופת המשיח. כאשר יגיע המשיח הוא יחייה אותו מחדש.
2. בגלל מעשי האדם, יזכו לדבר בשבחו או לספר על מעשיו הרבה אחרי שיחייה.
אין הכוונה לחיים בגן עדן או גיהנום כמו בתפיסה הדואליסטית (ושהנצרות אימצה לתוכה מאוחר יותר) אלא לדרך אחרת, מורכבת יותר שנותנת לאדם סיבה למעשים טובים אבל הגמול אליהם יגיע במקום אחר שהוא אינו המציאות הנוכחית שלו.
הללו בוכין - מקור ב' עמוד 24:
במקור זה רבי יהודה בר אילעאי מספר מה קורה בעולם הבא (אחרי המוות) כאשר הצדיקים והרשעים מגיעים לשם.
הוא אומר שכולם בוכים.
אז אנחנו צריכים לשאול, למה כל אחד מהצדדים האלו בוכים? איזה סיבה יש להם לבכות?
צדיקים בוכים- כי הם שואלים את עצמם איך הצליחו לכבוש את הפסגה הזאת? הם רואים את מה שהם הצליחו לעשות וזה נראה להם כמו הר גבוה ולכן הם לא מבינים איך בכל זאת הם הצליחו.
רשעים בוכים - משום זה נראה להם כמו חוט השערה. דבר שאם הם היו מתאמצים הם היו עוברים אותו.
מה בעצם רוצים להגיד לנו כאן?
כל בכי מגיע ממקום אחר:
הצדיקים בוכים כי הם הצליחו - התרגשות או בכי שמגיע ממקום שהו הם מבינים מה הם עשוץ
הרשעים בוכים כי הם לא הצליחו - מבוכה מתוך מקום שבו הם מבינים איזה התנהגות טפשית הם סיגלו לעצמם.
הצדיקים הבינו מה הם עברו ולכן זה נראה להם כמו הר גבוה.
הרשעים לא באמת מבינים מה עמד מולם ולכן זה נראה להם כמו חוט הסערה.
אנחנו יכולים לראות ולהבין מכך כי כך צד רואה את המציאות באופן שונה אבל החשוב מכאן הוא העניין כי יש חיים בעולם הבא - רק כל צד מפרש אותו באופן שונה.
