לפני שננסה להבין את התפיסות של המקרא בנוגע לטוב והרע, ננסה להבין את החיים בעולם העתיק. 

​

העולם העתיק היה אכזרי מאוד לבני האדם. הקשיים שהאנשים ספגו במהלך חייהם גרמו להם לחפש נחמה בסבל שלהם. מתוך הסבל הגדול של חייהם (מחלות, רעב, מוות של קרובים וכו') נבעה במידה רבה התפיסה של הפטליזם. כאשר אדם שאל את עצמו מדוע הדברים קורים לו, התשובה הייתה פטליסטית – אין לכך סיבה. גורם עליון החליט ולכן הדברים הקשים קורים.

​

​

התפיסה הראשונית הזאת אומנם מותירה את הייאוש אבל מנחמת מאוד. קל לאדם להסביר לעצמו ולסביבתו מדוע הקשיים והסבל קיימים בחייו.

התפיסה הפטליסטית הייתה פוליתאיסטית.  היא חלק מהעולם הפגאני עם ריבוי אלילים.  לכל אל יש רצון משלו והוא משפיע על חיי האדם לטוב ולרע.

ריבוי אלילים יחד עם ריבוי רצונות של אלים, גורם לכך שיהיו אלים טובים, השומרים על האדם ואלים רעים, כאלו שגורמים לסבל.  האדם נותר באמצע  כמו כלי משחק בידי האלים.  

​

כאשר הגיעה לעולם התפיסה המונותאיסטית החלה מהפכה... אל אחד הנמצא בעולם, רק הוא אחראי למה שמתרחש בקיום האנושי.  לאדם פשוט קל להבין כי ישנם אלים רעים ואלים טובים וכל אחד מהם אחראי למעשים כאלו ואחרים. 

​

אבל כיצד ניתן להסביר את קיומו של הסבל והרוע בעולם כאשר ישנו רק אל אחד?  

​

​

​

 

יחזקאל קויפמן: (עמוד 41)

קויפמן הציג את הבעיה הראשונית אתה כותבי המקרא התמודדו. כיצד להסביר את שאלת הרוע בעולם בו קיים רק אל אחד.

בעולם הפוליתאיסטי הרחב בעולם הקדום היה קל להסביר את הרוע. בעולם בו ישנם אלים רבים, אפשר להסביר כי ישנם אלים טובים ולצידם אלים רעים.

לכן עלילות הראשית בספר בראשית מסבירות את מקור הרוע בעולם. לפי המקרא, הבחירות הלא מוצלחות של האדם הובילו את האדם למצבו העגום במציאות של העולם העתיק.

העובדה כי החיים שלו קשים מנשוא הם כתוצאה מעונש האלוהי על החטא הקדמון או על הרצח הראשון.  

זו תמצית רעיון התיאודיציה - צידוק הדין בגורלו הרע של האדם.  הסבל של האדם נובע משום הבחירה החופשית הלא טובה של האדם הראשון. משם מתחילה הידרדרות במצבו של האדם עקב הבחירות המוסריות הלא טובות שהוא בוחר.

קויפמן בעצם מסביר כיצד הסבל של האדם מקבל תכלית מסוימת או לפחות נחמה. פתאום הקשיים שלו מקבלים סיבה חיצונית שלאו דווקא באשמתו. הקשיים הם עונש אלוהי לבני האדם ותזכורת על הבחירות הקשות שהוא עושה בחייו.

​

קויפמן בעצם כתב על כך שמחשבת המקרא מדברת על "צידוק הדין"  או המילים גבוהות "תיאודיציה". האדם מבין את הסיבות בגללם המציאות שלו קשה.  בדוגמאות הבאות אנו נראה כיצד כל עלילות הראשית של המקרא עסוקות בלהסביר לנו מדוע מציאות החיים של בני האדם כל כך קשה. 

​

בראשית א': (עמוד 42)

בריאת העולם בששה ימים האל בורא את העולם בציווי – דיבור לא במעשה

המגמה בחלק זה היא מונותאיסטית אלוהים בורא את כוחות הטבע, הכוכבים שבתרבות האלילית (פוליתאיסטית) יש להם מעמד של אלים. כאן הם נבראים על ידי  האל היחיד.

הרע לא מופיע במפורש, להפך רק "טוב', מוזכר בכל הספור.

האל נוכח ופעיל עם "תוכנית עבודה" מסודרת.

האדם נברא ביום השישי שוויון בין זכר ונקבה. בעל מעמד מיוחד "בצלם אלוהים". תפקידו להמשיך את הקיום ולשלוט בחי ובצומח.

בספור זה אין אזכור מפורש של הרע. רמז "תוהו ובהו". רמז להמשך תפקידו של האדם "לרדות" מבשר רעות.

הדגש בחלק הזה הוא בכך שהבריאה מושלמת. היצירה האלוהית מקבלת מהאל עצמו תואר – "טוב" או "טוב מאוד". אין זה מקרי, זה נועד להראות עד כמה המציאות הייתה מושלמת וללא פגמים עד שהאדם החל לפעול בעולם. מרגע שהאדם פועל, העולם והמציאות מסביבו מדרדרים

בשלב זה, האדם הוא "נזר הבריאה". הדבר הכי יקר בשרשרת הבריאה. הוא אמור לשלוט בעולם ולהיות שני רק לאל. הוא נועד להיות העוזר של האל אבל כפי שאנו יודעים, בהמשך הוא מאכזב.

 

 

בראשית ב-ג:(עמוד 43-47)

האדם נברא ראשון החיות אחריו האישה מצלעו. בגן עדן יש אסור על אכילה משני עצים. הנחש מפתה את האישה לאכול מעץ הדעת, נותנת לאדם וכולם נענשים.

המגמה המרכזית בספור הבריאה השני היא כפולה:
א. בחירה חופשית של האדם – היא זו שמביאה את הרע לעולם.
ב. שכר ועונש תאודיציה, תורת גמול שכר ועונש. כל הביטויים האלה מתארים את החלק האחרון של הספור.  

הרוע מופיע כבר בתחילה "עץ הדעת טוב ורע". בבחירתו החופשית האדם מביא על עצמו את הרעות שמעוררות שאלות על הקיום האנושי: עבודה, מוות, סבל בלידה, חוסר שוויון מגדרי       

האל עובד ב"ניסוי וטעייה" קודם בורא את האדם אח"כ מחפש לו בת זוג "עזר כנגדו".
אל  מאונש מסתובב בגן עדן, אל תובע ציות ומעניש. מגמת הספור "לזכות" את האל (תודה לתלמיד עמית על התיקון)  מאחריות על הרע האדם אשם.     

האדם מקבל חיים חסרי דאגות כל צרכיו ממולאים בגן עדן, תמורת שמירת האסור היחיד לא לאכול מעצי החיים והדעת. האדם בוחר להמרות את פי האל ונענש.   

הסיפור המפורסם מתוך ספר בראשית הוא ה"חטא הקדמון". החטא באכילת הפרי ובעצם הזלזול במעשה האלוהי. במקרה הזה מגולם כל טבע האדם. לאדם יש את הבחירה החופשית בניגוד לכל של הבריאות והוא גם משתמש בכך לרעה. מתוך כך מגיע העונש האלוהי.

 יש בספור תאודיציה פנימית- שכר ועונש לדוגמה הנחש ניסה להתנשא מעל האל על כן יזחל על האדמה וכו' ותאודיציה פנימית שמסבירה את מקור הקשיים הרע והסיכונים בחיי האדם. הם לא באו לעולם בגלל האל אל בגלל בחירה חופשית שגוייה של האדם.

פתאום הסבל של האדם הפך להיות עם סיבה. האל גורם לאדם לסבול בחייו משום ה"חטא הקדמון".  האדם שהיה אמור להיות "נזר הבריאה" נכשל בתפקידו ולכן הורד לדרגת "עפר ואפר". האל לא יכול לסמוך עליו יותר ולכן האדם יסבול בחייו. 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

ספור קין והבל:(עמוד 48)

שני האחים הראשונים בעולם מגישים מנחה לאל שמקבל את מנחת הבל. האל חש בקנאת קין מזהירו, קין הורג את הבל ומנסה להתנער מהאחריות. קין נענש בכך שינדוד בעולם ויהיה לו אות מיוחד שאסור להורגו.

הספור בא להסביר את בואו של הפשע החמור  ביותר בכל תרבות אנושית: הרצח.    

הרוע מתבטא כך: הרצח מתרחש בגלל הבחירה החופשית של קין.  לכן קין נענש בעצמו. הוא התחיל בתוך עובד אדמה ומשום שהוא רצח הוא קיבל עונש להיות מגורש מהאדמה שלו.
בנוסף לכך קין התעלם מהאזהרות של האל.  לכן זהו פשע חמור לא פחות. התאודיציה החיצונית: הרוע מתבטא בפשע החמור ביותר בא בבחירה חופשית של קין שסרב לאזהרת האל. הייתה לו היכולת להמנע מהפשע אבל הוא לא הצליח לעמוד בו.       

האל מעדיף את הבל ומעורר את קנאתו של קין. צופה את הפוטנציאל של הרוע ומנסה למנוע זאת על ידי אזהרת קין. משוחח עמו אך לא מונע את הרצח המתבצע בבחירה חופשית שגוייה.        
האדם  מתואר במקרה בתור מי שקיימת בו הבחירה החופשית. הבעיה היא כי האדם לא מצליח לעמוד מול הדחפים שלו במקרה של קין, האדם בוחר ברצח.

גם כאן הספור מזכה את האל מדגיש תאודיציה פנימית בעונשו של קין – שכר וענש
ותאודציה פנימית בבואו להסביר את תופעת הרע בעולם
כאן הרע המוחלט בכל תרבות – רצח שבא לעולם עקב בחירה חופשית שגוייה.

 

 

אז מה למדנו עד עתה?  

האדם בעולם העתיק, אותו אדם שהיה מבחינות רבות ייצור מאוד עצוב, חייו היו רצופים בסבל מסיבות רבות. אם בעבר הוא תירץ את הסבל בכך שאלים חיצוניים אחראים על כך, האדם המונותאיסטי יכול לקבל את הנחמה שלו בצורה אחרת. הוא מבין כי האל היחיד אחראי על הסבל והקושי בחייו. במילים אחרות, מקור הרוע מגיע גם הוא מהאל. הסיבה לרוע תהיה שונה. היא מגיעה מתוך מעשי בני האדם. הבחירה החופשית שלהם, הובילה את בני האדם למעשים רעים שעליהם כולם נענשים בחייהם כיום.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

תורת הגמול המקראית: (עמוד 50)  

אז החטא הקדמון הוריד את האדם למקום מאוד נמוך, הוא בעצם נותן לנו נחמה אבל משאיר את האדם במצב בעייתי. האם יש סיבה להתאמץ בעולם הזה? החיים מלאי סבל ואין יכולת לאף אדם לשנות את מצב?

בשביל המקרה הזה המקרא מנסה להגדיר לבני האדם כיצד עליהם לנהוג בעולם המונתאיסטי.  כך נולדה תפיסת השכר והעונש. בבסיס הרעיון עומדת ההנחה כי האל רוצה לתת לאדם בחירה חופשית אך עליו להשתמש בבחירה למטרות טובות. האל מדרבן את האדם להתנהגות מוסרית טובה ושמירה על אמונה בשיטת ה"מקל והגזר". 

אם האדם יאמין ויעבוד את האל כראוי, האל יגמול לו וישמור עליו בעולם זה.   אם האדם לא ישמור על הברית עם האל, האל לא ידאג לו באותו האופן.  

האם זה מנקה את האדם מהסבל היומיומי שהוא חווה?   התשובה היא לא. הדאגה לאדם מצד האל היא לדברים אחרים. הסבל הפשוט, המצב הרגיל של בני האדם עדיין מושפע מתוך רעיון התיאודיציה – צידוק הדין שקיים בעולם האנושי. 

    

עוד בתקופת המקרא, הייתה ביקורת על התפיסה הזאת מהבעיה הפשוטה. למרות שהיו לא מעט אנשים שניסו לעשות טוב - חייהם היו רעים. לעומתם היו אנשים רעים שחייהם היו לא רעים בכלל.

​

ויקרא פרק כ"ו + תהילים צ"ד (עמוד 50-52)

תורת הגמול  של ויקרא מקבעת את התפיסה הרווחת:  מי שישמע וימלא את חוקי האל צפוי לקבל בטחון כלכלי, פיזי ובריאות ומי שלא: רעב, עוני,  מחלות וחוסר בטחון פיזי.   העקרון של: "אם"..." אז" - תוצאה של הבחירה החופשית של האדם.
אם האדם  בוחר ללכת בדרכי האל – יזכה לטוב , לא ילך בדרכי האל יקבל רע.        

האל מציע דרך מזכה ומעניש. את הולכים בדרכו ואת הסוטים מדרכו בהתאמה.      

האדם נותר בעל בחירה חופשית מלאה הטוב והרע הם תוצאה של בחירה בהליכה בדרך המוצעת על ידי האל  

שתי בעיות בתאודיציה המקראית:

הראשונה לא עובדת באופן מלא כפי שרואים מהמקור בתהילים: "עד מתי רשעים יעלוזו"
לא רק שחוטאים בחטאים החומרים פגיעה בחלשים יתום ואלמנה אלא גם מתגאים בכך.
השנייה:
תורת הגמול מצטיירת כתועלתית השמירה על צווי האל באה כדי לקבל שכר ולהימנע מעונש ולא מתוך אמונה במוסר האלוהי המוחלט.

בעצם אפשר להבין כי כבר בזמן תקופת המקרא, אנשים מבינים כי תורת הגמול, איננה עובדת. אנשים רואים את המציאות ומרגישים כי אנשים רשעים נהנים יותר בחיים ואילו אנשים טובים, תמימים שאינם רוצים לפגוע, סובלים. אם זה המצב המציאות, מדוע כדאי להאמין לכך? 

 

עוד על ויקרא פרק כ"ו ותהילים צ"ד אפשר לראות את הסרטון כאן 
 

 

סיפור איוב: (עמודים 52-54)

איש תם ירא אלוהים עשיר בעל משפחה מאבד את רכושו ומשפחתו וסובל ממחלה קשה לראות אם יש להאמין ולהיות נאמן לאל. זה כתוצאה מ"ניסוי" שנערך בשיחה בין השטן לאל.  

הספור בא לשנות את מגמת התועלתיות בתורת הגמול על האדם המאמין להמשיך ולקבל את האל למרות הסבל הנורא בחייו כדברי איוב "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך". יש תורת הגמול לפני איוב ויש תורת גמול משודרגת אחרי איוב.          

כאן אנחנו נחשפים בפעם הראשונה למושג "שטן" כגורם שאחראי לגורל רע של אדם תמים.  למרות הקונוטציה השלילית של המילה "שטן" גורמת לנו להבין, השטן איננו פועל כגורם רע בסיפור. מי שפעיל וגורם להתנהלות העניינים הוא דווקא האל.  האל מתחיל את הסיפור בכך שהוא גאוותן באיוב, שמאמין בו. השטן רק מעלה את העניין כי איוב מאמין באל ושומר על בריתו מתוך תועלתניות פשוטה. הוא גורם לאל להראות לו, באסונות השונים כי איוב בכל זאת יאמין בו, חרף כל האסונות שעברו עליו.

           

איוב בעל אמונה כה חזקה ועומד על שלו: לא מקלל את האל ולא מוכן להודות בחטאים שלא ביצע. הוא משקף בתשובות שלו רעיונות של  מאמינים בתורת הגמול הקלאסית.  הוא נזהר מאוד שלא לקבל את הדין ולכאורה חרף כל האסונות, הוא שומר על האמונה באל. בעצם הוא מראה כי השטן אינו צודק.  אז מדוע בכל זאת נמחקה כל משפחתו של איוב?

           

בסופו של דבר ספר איוב פותר את שתי הבעיות של תורת הגמול: היא אינה עובדת אחת לאחת ואין לנו הסבר על כך יש דברים שמעבר להבנת האדם.
הבעיה השנייה:
האדם צריך להבחין בין מוסריות אמתית – מילוי מצוות האל מתוך הבנת הרעיון וחשיבותו ולא מתוך פחד מרע ו רצון לקבל שכר.
תורת הגמול אחרי ספר איוב היא תורת גמול "משודרגת" שבא לתת לאדם ניסון לפתור את נוכחות הרע בעולם ללא אובדן האמונה באל האחד והטוב.  
 

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

 

 

 

 

יחזקאל קויפמן: (עמוד 55)

בקטע המצורף, קויפמן "מטהר" את השטן. בסיפור איוב מתואר  שטן  בדרך שונה  ממה שאנו רגילים.  הוא אינו כוח של רוע עצמאי המושך את האדם למעשים רעים.  אילו היה מתואר השטן בצורה כזאת, היה זה כפירה ברעיון המונתיאסטי של המקרא. במקרא קיים רק אל אחד ואין עוד יישות  שמימיית שקיימת מלבדו.  

בסיפור הנדון, השטן מייצג חלק מתוך האלוהות. קל לנו להבין את זה כאילו הוא  מלאך שניסה לאתגר את התפיסה של האל כפי שמוצגת בפרק הראשון. הוא לא הגורם לרוע ולסבל של איוב. הוא בסך הכל  ניסה  להבין את האל ובדרך נגרם הסבל הגדול.

 

צבי אדר: (עמוד 58)

אדר מנסה להגדיר מהי תורת השכר והעונש לפי ספר איוב. אם עד אז המקרא היה שבוי לפי תורה תועלתנית שראתה לנכון לתת נקודות למי שהולך בדרך האל, בספר איוב יש תפיסה מורכבת יותר.

השטן בספר איוב רוצה שנעשה את המעשים הטובים שלנו בכל מקרה, גם אם החיים שלנו היו רעים.  

התפיסה המוקדמת טענה כי האמונה באל תעניק ביטחון פיזי לאדם ביקום. התפיסה החדשה לא נותנת לו את אותו הביטחון או את אותה התועלת באמונה באל. יחד עם זאת, היא תתן לו נחמה. על האדם להיות אדם טוב ולעשות מעשים טובים רק משום שהוא מאמין כי זה הדבר הנכון לעשות.

הכותב של ספר איוב מעוניין שאנשים יעשו מעשים טובים וישמרו על הברית על האל ממקום גבוה יותר. מתוך חובה ורצון חופשי של האדם ולא מתוך הרצון לקבל ממנו יותר. 

​

​

עוד על תורת הגמול של איוב בקישור כאן 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​