תגובות חילוניות לשואה
בעולם החילוני ההתמודדות התיאולוגית עם השואה הייתה שונה.
בניגוד לתפיסה החרדית, בה תפקיד האלוהים ברור, בעולם החילוני היכולת לערער על מעמדו של האל גמישה יותר.
הוגים חילונים שעברו את השואה או הושפעו ממנה בעקיפין חיפשו "לקחים" שונים. הם ניסו להבין כיצד רוע מוחלט היה בכלל אפשרי או כיצד אפשר לשרוד תופת שכזאת.
אובדן האמון בעולם- ז'אן אמרי (עמוד 222)
"מי שעוּנה, שוב לא ירגיש לעולם כבן־בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נוּתץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כל־כולו, לא ישוב עוד. העובדה שהזולת החי עמנו הפך לזולת החי נגדנו – עובדה זו מוסיפה לרבוץ בתוך המעונֶה כאימה דחוסה: איש אינו מביט מעבר לה החוצה אל עולם ש"עקרון התקווה" שולט בו. המעונה הופקר, ועודנו מופקר חסר־הגנה לפַּחד. הפחד הוא שמניף מעתה את השרביט מעליו."
מתוך ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מוּבס לגבור על התבוסה,(תרגום מגרמנית: יונתן ניאד; מבוא והערות: אילנה המרמן),
הוצאת עם עובד, תל אביב, 2001 ,עמ' 93-94
ז'אן אמרי, ניצול שואה כתב על ההתמודדות האנושית בחיים של אחרי השואה. בקטע המצורף הוא מספר על השבר הגדול של הניצול לאחר הזוועה שעבר.
התמודדות הקשה שעובר אותו ניצול היא מהאכזבה הכללית מהאנושות. השואה היא ביטוי לאפסות של האדם לא משום מה שהיה עליו לסבול אלא משום שהוא גרם לכל הזוועה.
לאמרי כבר אין אמון בעולם ובייחוד מהאנשים החיים שם. הגרמנים היו האנשים התרבותיים ביותר, אלו שכל העולם לקח מהם דוגמה. ולמרות זאת, הם אלו שגרמו לשואה ולמפעלי המוות הנוראיים.
לשיטתו של ז'אן אמרי, ה"מעונה", ניצול השואה, לא רואה יותר תקווה באנושות ובאנשים החים בה. פעם אחת הוא הופקר למוות ומאותו רגע כל מה שנמצא זה רק פחד מעבר לפינה.
אם תרצו, ז'אן אמרי מספר על טראומה קשה שעוברים כל אותם ניצול השואה. מרגע שהם עברו אותה, אין אפשרות לשכוח ויותר מכך, אין אפשרות "לחזור לאחור" לחיים נורמליים. תמיד קיים החשש שהנאצים יחזרו והכל יהרס מחדש.
מושג האלוהים אחרי אושוויץ – האנס יונס (עמוד 238)
האנס יונס, אומנם לא היה ניצול שואה בעצמו, אבל הוא הושפע ממנה עד מאוד. הוא גדל באירופה לפני המלחמה אבל יצא ממנה לפני המלחמה. הוא לחם בנאצים במסגרת הבריגדה היהודית ורבים ממשפחתו שנשארו בגרמניה, נרצחו בשואה.
עם המטען הזה, יונס ביקש לשאול שאלות קשות על אלוהים לאחר השואה.
האנס יונס מתחיל את מאמרו בכך שהוא קובע כי האל נתן לדברים האלה לקרות. האל לא עצר את השואה ולא הגן על ה"עם המובחר". בדרך זו הוא אינו שונה ממה שכתבו בעולם החרדי.
אך זה המקום בו האנס יונס מבקש משהו אחר. יונס טוען כי אי אפשר להבין את השואה בעזרת הכלים שבהם היינו רגילים לחשוב עליו. אירוע כמו השואה מוכיח כי חלק ממה שהיינו רגילים לחשוב על אלוהים פשוט לא נכון. לכן עלינו לתת תשובה חדשה מדוע לאנשים טובים קורים דברים רעים (בעיית איוב).
שלושה מאפיינים שהיינו רגילים לחשוב על אלוהים:
1. האל כל יכול
2. האל מובן (האל כל יודע)
3. האל טוב
החשיבה הראשונית טוענת את שלושת הדברים האלה על האלוהות. הראשון הוא המובן מכולם, האל יכול לעשות כל דבר שעולה על רוחו. השני, האל המובן או כל יודע, זו הסברה כי אנחנו יכולים להבין את האל. גם אם קורה משהו שקשה לנו להבין אותו, יש חשיבה מאוחרי זה והאל מכוון אותנו למקום מסוים.
הסברה השלישית היא מה שאנו כבני אדם מקווים. אנו רוצים להאמין שהאל מכוון אותנו למקום טוב יותר.
אם נקח דוגמה פשוטה של שלושת הסברות לפי הפרשנות החרדית של השואה נגיע להסבר כזה:
1. האל כל יכול - היה מסוגל לעשות אירוע היסטורי אדיר כמו השואה
2. האל מובן - עם ישראל חטא (שלושת השבועות) ולכן נענש
3. האל טוב - למרות האסון הגדול, הכיוון אליו הלכה ההיסטוריה היה למקום שיהיה חיובי יותר.
זה אומנם הסבר פשטני אבל מוכיח את החשיבה הדתית המסורתית.
האנס יונס ממשיך בפרשנות שלו להיסטוריה ומספר על בריאת העולם. הוא מתאר כי שהאל רצה ליצור את העולם הוא היה צריך לצמצם את עצמו. בשביל שהוא יצור את המציאות האנושית, הוא נאלץ להכנס לאותה חוקיות שהוא יצר אותה. כך האל נכנס לתוך מימד הזמן והמקום. דברים שאל נצחי לא אמור להרגיש. כך האל קיבל תכונות שלא היו קיימות בו אבל במקרא אנו רואים כי מתארים את האל כל הזמן.
1. אל סובל - שמרגיש את הסבל של העם שלו
2. אל מתהווה - כזה שמשנה את דעתו ועובר תהליך כתוצאה מהתפתחות שהוא מבין.
3. אל דואג - שרוצה בטובת עמו ורצה לדרוש בשלומו.
מתוך כך עולה כי אם האל הוא כל אותן שלושת התכונות החדשות שהכרנו, זה בעצם סותר את הסברה הראשונה שהיא שהאל הוא "כל יכול".
כאן זה העוקץ של מה שכותב יונס. הוא מנסה להבין האם באמת האל כל יכול? לכן הוא חוזר לשלושת הסברות ושואל האם האל באמת "מובן" ובאמת "טוב". הוא טוען כי האל מובן משום שאנו מכירים את החוקים שלו (המצוות). לגבי אל "טוב" יש ויכוח... האם אחרי אושוויץ אנחנו יכולים לומר שהאל הוא "טוב". וכאן אנו נתקלים בסתירה בין שתי האמירות.
או שהאל טוב אבל לא כל יכול
או שהאל כל יכול אבל אינו טוב.
יונס טוען כי כבן אדם שחי בעולם, הוא חייב להאמין שהאל טוב, אחרת זה עושה אותו לאל רע. לכן הוא מגיע למסקנה כי האל אינו כל יכול.
הוא רואה את הזוועות הקורות מהצד, והוא סובל, דואג ומתהווה ואין לו יכולת לעזור לעמו ולעצור את הזוועה. במקום זאת, מציע יונס כי האדם יעזור לאל וישמור על האמונה אליו משום שהשאיפה הזאת תגרום לו להיות טוב יותר.
סרטון המסביר את יונס אפשר למצוא כאן
ויקטור פראנקל - "האדם מחפש משמעות"(עמוד 251)
ויקטור פרנקל היה לפני המלחמה פסיכיאטר והצליח לשרוד את התופת של מחנות המוות.
ההתסכלות שלו על האירוע היה ייחודי משום שהוא קיבל לטענתו חיזוק לתפיסה הפסיכולוגית שלו - הלוגותראפיה. ניסיון להבין את נפש האדם לא דרך תיקון אלא בשילוב עם הפילוסופיה של ניטשה, למצוא סיבה ראויה לחיות את החיים.
הוא כתב לאחר השואה ספרים רבים, אבל הספר החשוב שלו היה "האדם מחפש משמעות". שם הוא סיפר על האירועים השונים שעבר וכיצד הוא הצליח לשרוד את התופת.
בספרו "האדם מחפש משמעות" הדגיש כל הזמן פרנקל את העקרון כי אדם שימצא לעצמו מטרה - יצליח להחזיק כל קושי שעומד מולו. הוא ראה את זה כדרך עיקרית שהפרידה בין האסירים ששרדו ובין אלו שלא זכו להגיע לסיום.
בספר הוא כתב "אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם". וזו בדיוק הטענה שלו. אדם שלא היה לו בשביל מה לחיות, לא יצליח למצוא את ה"איך" לחיות. לראיה הביא פרנקל כמה דוגמאות.
הראשונה היא דוגמה לאסיר לא מזוהה, שאיבד את האמונה בעתיד, ואחד כזה לא היה אפשר לשכנע אותו לצאת ולנקות את עצמו, לצאת מהצריף של האסירים או בכלל לשכנע אותו שכדאי לו לחיות. הוא למעשה ויתר על הכל.
דוגמה שנייה הייתה על אסיר שחלם על תאריך השחרור. פרנקל סיפר כיצד האסיר האמין כי התאריך השחרור מתקרב וזה מילא את אותו אסיר בתקווה. התקווה הייתה חשובה משום שאותו אסיר קיבל כוחות לעבור כל יום ולהתחזק. אבל המציאות הכתה את אותו אסיר, תאריך השחרור המיועד אותו חלם, חלף ועבר. וברגע שהאסיר הבין זאת, כך החלה הדעיכה. יום אחרי השחרור המיוחד- האסיר נפטר.
דוגמה שלילית קשורה לחייו של פרנקל עצמו. הוא סיפר כיצד האהבה לאשתו נתנה לו כוחות. הוא לא ידע האם היא חיה או מתה באותה הזמן, אבל זה לא היה חשוב. המחשבה על אהבה, המחשבה על החזרה לאשתו הייתה מספיקה בשביל לתת לו את אותן הכוחות בשביל לעבור את התופת.
הדוגמאות של פרנקל מלמדות אותנו על החיים שמעבר לאושויץ. רובנו, וזה לא דבר רע, לא נגיע למצבים כאלה. אבל כל בני האדם חווים קשיים ומכשולים בחיים. ומה שמפריד בהתמודדות שלנו עם אותן החוויות היא מי שמוצא מטרה ומי שמרגיש סביל בחיים ולא יוזם ולכן קשה לו להתמודד במקרים כאלה.
התפיסה של פרנקל מקבלת לא מעט אלמנטים אקזסטנציאליסטיים בתוכה (מתוך הפילוסופיה הקיומית). לאדם יש חופש בחירה מוחלט והוא מארגן את חייו ונותן פרשנות לקיומו.
עוד על תפיסתו של פרנקל על השואה בסרטון כאן
